אנשים מספרים על עצמם

לדעת ולדון על הנעשה והנשמע בציבור החרדי.

המנהלים: יאיר, אחד, המפצח

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 02 ספטמבר 2016, 16:18

החלפות

שני אחים מקימים שתי משפחות. שניהם אינם מסתדרים עם הבן הבכור שלהם. כשהעניין יוצא מכלל שליטה, הם מחליטים לעשות משהו שאיש לא עשה לפניהם...


39021_tumb_750Xauto.jpg
39021_tumb_750Xauto.jpg (43.5 KiB) נצפה 13497 פעמים


הסיפור שלי התחיל לפני כשלוש שנים. אחי הבכור נקלע לבעיות קשות עם בנו הבכור. הילד פרק עול, התמרד נגד הוריו ומוריו, והתנהגותו הפכה בלתי נסבלת. בשלב מסוים התחלתי לשמוע מאחי כי הוא אינו יכול להמשיך יותר וכי בדעתו לזרוק את הילד מהבית, וכל מיני ביטויים מדאיגים שכאלה.

אמרתי לו שישקול את מילותיו, אך הוא הציע לי לבוא באחד מימי החופש כדי לראות את התנהגות הבן מקרוב.

בחופשת הקיץ התארחנו אצלם, כל המשפחה. מה שראינו, אני ורעייתי, היה דווקא משהו אחר: התנהגות בלתי נסבלת של אחי ואשתו כלפי בנם.

זה היה בולט לעין, מפני שהם ממש היו טעונים כלפיו. כל מילה שהוציא מהפה, כאילו חיכו לה כדי להשתיק, לעקוץ, לבטל. הם העירו לו על כל צעד ושעל גם על דברים שכלל לא עשה, או עשה לא מספיק טוב לדעתם.

הרגשתי שהילד הזה ממש מסכן ושחייבים לעשות משהו בנידון. ניסיתי לדבר על כך עם אחי, אך הוא לא היה קשוב. "אתה לא מבין מה הילד הזה עושה לנו. אם היית מתמודד כמונו לא היית מדבר. חבל שבכלל הכנסנו אותך לעניין".

לקראת סיום ביקורנו הצעתי לאחי שישלח אליי את הילד. אמרתי לו שאני יכול לשלבו בבית ספר טוב בעיר שלי ושאני אחנך אותו, העיקר שלא יהיו עימותים כאלה.

הוא התייעץ קלות עם אשתו, ושניהם הביעו מיד הסכמה. התפלאתי באיזו מהירות הם הסכימו להיפטר מהילד הבכור שלהם.

גם הילד, למרבה הפלא, הסכים. קרץ לו מאד לעזוב את הבית שאותו ראה כקיצוני מדי - אף שהבית שלי, לכל הדעות, הרבה יותר קיצוני. הוא הסכים לארוז ולבוא אִתנו.

וכך היה.

* * *

שילבתי אותו בלימודים, הוא קיבל חדר בביתנו, וכולם ציפו לראות מה יהיה.

כבר מהימים הראשונים ראיתי שהילד מזלזל מאד בקיום מצוות. אם לא הזכרנו לו לברך - הוא לא בירך; אם לא דחפנו אותו להתפלל - הוא לא התפלל. אבל בניגוד לאחי, אני נהגתי כלפיו בסבלנות. הערתי לו בעדינות ולא חשתי שום כעס או עצבים בלב. הייתי מזכיר לו, והוא היה מברך. אף שכמעט בכל ארוחה הייתי צריך להזכיר לו לברך, מעולם לא מצאתי עצמי מתרגז עליו, ודאי לא מתפרץ – ולא שלא היה אכפת לי. פשוט ידעתי שמדובר בילד עם בעיה מסוימת, ושכעס והתפרצות לא יועילו כי אם רק יזיקו.

בשיחה שהייתה לי עם אחי נתתי לו ביקורת מרומזת על התנהגותו בפרשה. "הנה", אמרתי, "ראה איך אני מתמודד אִתו. איני מייסר אותו ואיני פוגע בו, ודאי שאיני מתפרץ עליו".

אחי שתק, ואני התחרטתי על המילים שאמרתי. בשביל מה הייתי צריך לפגוע בו? למה זה הועיל?

* * *

במהלך השנים היו עליות ומורדות, אך הילד בסך הכל הלך כל יום ללימודים, עשה פחות או יותר מה שביקשנו, אמנם לא מתוך מניע עצמי אלא רק בדחיפה - אך לי זה לא הפריע.

במשך תקופה מסוימת הוא נכנס למעין מרה שחורה. היה זה כשמישהו דיבר אִתו והזכיר לו את משפחתו, בעיקר את אחותו הקטנה. זה נגע בו במקום רגיש. הוא מירר בבכי והיה עצוב זמן רב. באותו זמן ממש התחננתי לאחי, אולי הגיע הזמן שישיב את הבן האובד הביתה - אך דווקא אשת אחי התנגדה בתוקף. היא אמרה שהמצב הקיים טוב לילד וטוב למשפחה, משום שלדבריה הם הצליחו להשיב את הסדר על כנו, והילדים שומעים להם גם בבחינת "למען יראו וייראו" מהרחקה, וגם מפני שהילד אינו מפעיל את השפעתו הרעה כפי שעשה כשהיה אצלם. הם אמרו שאשתדל לא להזכיר לו את עניין הבית, כדי שחלילה לא ייזכר וירצה לשוב.

אני ראיתי בכך אנוכיות ואכזריות; הורים שרוצים שקט ואינם מוכנים להתמודד. חשבתי על כך שיש הורים עם בעיות גדולות מאד, שנלחמים בבתי משפט על זכותם להחזיק בילדיהם, ואילו הם פשוט נלחמים על כך שהילד שלהם לא יגיע לביתו.

הרבה ביקורת הייתה לי על אחי ועל רעייתו - ביקורת שגרמה לי לרחם על הילד ולתת לו פי שניים אהבה.

* * *

כשנה לאחר שהגיע לביתנו, החל אחד מילדינו לגלות סימני רפיון בלימוד, לאחר מכן החל להשתמט מביקורים בבית הספר. הוא הלך והסתבך עם המורים. בקיצור, ממש אותה התופעה כמו בן דודו.

אני חייב לציין שזה לא היה בהשפעת בן הדוד, הייתה זו בעיה מסוג אחר לחלוטין.

בן הדוד האורח מעולם לא בלט בחולשתו. בסך הכל הוא תפקד כמו שצריך, הלך כל יום ללימודיו ולא יצר שום בעיה נראית לעין. הייתה לו בעיה רוחנית פנימית שהצלחנו להסוות. בעבור ילדיי הוא היה ילד עדין, מקסים וטוב. הוא גם לא היה מקולקל, אלא חסר חום ביראת שמים - נושא ששווה סיפור בפני עצמו. יש ילדים כאלה.

אבל הילד שלי החל ממש להתדרדר. הוא רצה לפרוץ גדרות, החל לדבר בקרירות נגד לומדי תורה, להימנע מללכת לתפילה, הרבה לברוח מבית הספר והתנהגותו בבית הייתה מחפירה ממש.

בעיקר לא יכולתי לסבול את אי הביקור הסדיר שלו בבית הספר. בכל בוקר הייתי ממש נלחם אִתו על כך, והדבר גרם למתחים נוראים ביני לבינו.

באחד הימים, עקב התנהגות שעברה כל גבול ברוחניות, מצאתי עצמי מודיע לשאר האחים שיתרחקו ממנו, משום שפחדתי באמת ובתמים שהם יתקלקלו בגללו.

כך עברנו תקופה נוראה. נקלענו למערבולת רגשית וחינוכית עם בננו, מבלי לעצור ולחשוב מה עושים.

* * *

לאחר תקופה לא קצרה של קשיים - הדבר נודע לאחי, באמצעות בנו שהחל להגיע לפעמים לביקור בשבתות. אחי הגיע יום אחד עם משפחתו לשבת אצלנו, וראיתי שהבחין היטב ביחס שלי אל הילד. במוצאי אותה שבת הוא לקח אותי הצִדה ואמר: "תשמע, נראה לי שאתה מתבייש להודות בכך, אך נראה לי שיש לך אותה בעיה כמו שהייתה לי".

ראיתי זאת כהתקפה אישית עליי ואמרתי לו: "אתה צודק. באמת יש לי בעיה, ואפילו בעיה גדולה יותר משלך, אך למרות שהיא גדולה יותר - אני עושה הכל כדי לתקנה ואיני ממהר להיפטר מהילד שלי".

הוא נפגע ולא הוסיף לדבר, ואני המשכתי להתעמת עם הילד שלי. הגענו לדברים קשים מאד, כמו לסגור אותו בחדר כשהוא משתולל במשך שעות - למעשה הגעתי לאפיסת כוחות.

יום אחד פשוט התפרצתי עליו ואמרתי לו: "אתה הורג את ההורים שלך", ונתתי בו מבט שחשבתי שהוא מביע כאב, אך ככל הנראה הוא הביע משהו הרבה יותר חזק.

הוא הביט בי ואמר: "אני יודע שאתה שונא אותי. תמיד אמרתי את זה, ועכשיו אני רואה שזה נכון".

לא הכחשתי. גם מפני שלא היה בי כוח להתחיל לפייס אותו, וגם... משום שידעתי בתוך-תוכי שיש צדק בדבריו. הילד שלי עינה את נשמתי, פגע בי והתחצף אליי בכל דרך אפשרית - איך ילד כזה יכול לגדול כך? מה עשיתי לו, שכך הוא מתנהג כלפיי?!

ובשעה שחשבתי על הדברים, הבנתי שיש לי משהו אישי עם הבן שלי - לא משהו חינוכי. הבנתי שאין שום קשר בין ההתפרצויות והפגיעות שלי אליו - ובין חינוך. ידעתי שאני מתחשבן אִתו אישית במקום לחנך אותו. לפתע עלה במוחי שאולי הדרך שבה אני צריך לנהוג בו היא הדרך שבה נהגתי בבן הדוד שלו - ומדוע לא עשיתי כך? התשובה על כך ברורה לחלוטין.

* * *

התקשרתי לאחי וביקשתי ממנו שייקח את הילד שלי אליו. הוא נדהם ולא הבין מה שינה את דעתי, ואז הסברתי לו: "חשבתי שאני מחנך טוב יותר ממך, הנה הצלחתי להתייחס לבן שלך בצורה חכמה ובריאה. לא פגעתי בו, רק הטפתי לו בעדינות, באהבה ובמתן דוגמא אישית איך לנהוג – ועובדה, זה עובד. ופתאום אצל הילד שלי, עצמי ובשרי, זה לא עבד. לא הצלחתי לנהוג בו כפי שאני נוהג עם בנך. כעת אני מבין מדוע מחנכים רבים נכשלים עם ילדיהם, כי מול הילד לא פועלים רק עם השכל אלא עם רגש אבהי, ולפעמים רגש זה מוחק את הבנת השכל לגבי מה באמת צריך לעשות".

סיכמנו שייקח את הילד לניסיון, וכך היה.

ואכן, הבן שלי נקלט שם, ואחי, ראה זה פלא, התייחס אליו בדיוק כפי שאני התייחסתי לבנו.

עברו שנתיים. שניהם השתנו, התרצנו, ובתהליך מסוים שב כל אחד לביתו. קשה לי לתאר את התהליך שעברנו. רק אומר שכיום בני ואני קשורים זה לזה בצורה שאין להעלות על הדעת. הוא מכבד אותי ומשתדל לרצות אותי.

* * *

אני חושב שהניסיון שלי צריך להתפרסם ברבים, דווקא מפני שהוא לא היה פתרון רצוי וטוב. אסור להורים לוותר על אחד מילדיהם, גם לתקופה. אבל הסיפור הזה חייב לעורר את הזהירות בכל הנוגע לדינמיקה המתפתחת בין הורים לילדים, בעיקר בנוגע לתגובות כלפי מה שנראה כסטייה מהדרך החינוכית.

גם מחנכים דגולים שיודעים להלך בנפש הילד חייבים להיזהר ולהישמר כשמדובר בילד שלהם. לפעמים עובדת היותם מחנכים מהווה חיסרון, משום שהם בטוחים שהם פועלים עם ילדיהם בצורה חינוכית שכלית, ואם הם אינם מודעים לכך שבין אבות לילדיהם יש מערכת נוספת - סבוכה לעיתים - של רגשות, הם עלולים להיפגע וגם לפגוע מבלי לדעת, ולפעול אחרת לגמרי ממה שהם מורגלים.

דרך החינוך האמיתית היא לחנך, לא לפגוע, לא להעליב, לא להרביץ ולא לרדוף ילד עד חורמה. כאשר אדם אובייקטיבי כלפי ילד - הוא ידע בדיוק כיצד לחנך אותו. ברגע שאין זה בנו, הוא חרד פחות לגורלו ודווקא משום כך ינהג בו במתינות ובחכמה. ברגע שזה הילד שלו, נכנסים כאן דברים אישיים, נפשיים ורגשיים, שעלולים להוביל למחוזות אחרים.

נדירים האנשים שמצליחים להיות אובייקטיביים לגמרי לגבי הילדים שלהם ומתנהגים אליהם כאשר הם מתרחקים כאילו היו בנים של מישהו אחר - בצורה חכמה ואובייקטיבית. שמעתי על אחד מגדולי הדור בימינו, שבנו לא הלך בדרכו אך הוא המשיך לקרבו למרות שאיש במעמדו לא יכול להרשות לעצמו בן שכזה. הייתה לו היכולת לראות את הדברים ללא נגיעות אישיות - ממש כמו מחנך דגול - וזה גרם לבנו לאהוב אותו ולכבדו.

איני ממליץ לעשות את מה שאחי ואני עשינו - להוציא ילד מהבית זה דבר חריג - אך מותר ללמוד מהניסיון שלנו ולפחות לדעת את העובדה שנחשפה כאן: שאדם קרוב אצל עצמו ואצל בנו, הוא סובל מנגיעות אישיות וראוי שיילחם בכך.

לא מזמן שוחחתי עם ילדי, היום כבר בחור המתקרב לשידוכים, על התקופה ההיא. בעיצומה של השיחה התפרץ כל הכאב שלו על הנטישה. שנינו מיררנו בבכי של צער על שהגענו למקומות שכאלה, אך ידענו שאם לא היינו עושים זאת, לא יכולנו להיות קרובים, מחוברים ואוהבים כפי שהפכנו להיות.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 02 ספטמבר 2016, 16:58

ניגונים של תורה

בחור עם קשיי למידה, מוצא עצמו מחוץ למערכת הלימודית והחברתית. ובעוד חבריו נישאים ומקימים משפחות, הוא מוצא עצמו בודד וחסר תקווה. ואז הוא נתקל במודעה קטנה ומחשידה, שמשנה את חייו... סיפור המשלב עצב, הומור, ייאוש ותקווה...


39020_tumb_750Xauto.jpg
39020_tumb_750Xauto.jpg (66.52 KiB) נצפה 13493 פעמים


הסיפור שלי מיוחד במינו וחשבתי שתתחבר אליו.

מאז ילדותי נחשבתי לילד חלש מבחינה לימודית.

מעולם לא עברתי אבחון כלשהו, לכן איני יודע אם הבעיה נעוצה בהפרעת קשב וריכוז, בקשיי למידה או סתם בעצלנות. בפועל, מעולם לא למדתי כמו שצריך.

כשאני מציין שלא למדתי, זה אומר שבתחילה הייתה לי בעיית קריאה והוריי השקיעו הרבה כסף כדי שאצליח לקרוא, אחר כך היו לי קשיים בכתיבה וגם הם נסחבו מספר שנים. מתוך כך שעסקנו בקריאה ובכתיבה, שכחנו את הלימודים.

מעולם לא הקשבתי בשיעור, אך בסיפורים לא היה ילד קשוב ממני. מעבר לכך, לא הקשבתי לכלום. אמנם לא הפרעתי, כי לא הייתי טיפוס שמפריע, ובאחד הימים שמעתי מורה שאמר להורים שלי בשקט, שאני כל כך חלש, שאפילו להפריע איני יודע. בזמנו, שמחתי במילותיו, חשבתי שזו מחמאה. במשך השנים הבנתי שההפך הוא הנכון, אבל להתחיל לכעוס על המורה ההוא שאמר זאת לפני כל כך הרבה שנים - נראה לי לא לעניין, אז השארתי זאת ככה.

גם כך הייתה לי רשימה ארוכה של ילדים ואנשים לשנוא, בעיקר כאלה שפגעו בי קשה בימי ילדותי ובחרותי.

השנים עברו, ואני הפכתי מילד לבחור. לא שזה שינה משהו. על כל פנים, לא בתחום הלימודי ולא בתחום החברתי. אפשר לומר שלא ממש התבגרתי, נשארתי ילד־בחור שאוהב לשחק עם ילדים קטנים ממנו, כי לא היה לי מה לחפש עם בני גילי.

אני חושב שהשלב שבו נתקעתי לגמרי היה השלב שבני כיתתי למדו רק גמרא. בעבורי - שכתב רש"י התקשיתי לפענח - גמרא, רש"י ותוספות היו כמו משימה שלא ניתן למלא. התייאשתי מההתחלה, אפשר לומר שלא ידעתי אפילו דף אחד של גמרא כמו שצריך.

וכשאינך יודע ואינך מתעניין, אתה נכנס לפלונטרים, כי אפילו כששואלים אותך איזו מסכת אתה לומד, אין לך מושג אם אוחזים בבבא קמא או מציעא או מכות.

* * *

ב"ה בקהילה שלנו ישנם תפקידים גם לכאלו שהלימוד קשה להם. למשל, בכל מיני אירועים של הקהילה. לקראת כל חתונה המונית, מיד אחרי האירוסים פניתי למארגנים ושאלתי מה ניתן לעשות. ואף שהשיבו שעדיין אין מה לעשות, אני לא ויתרתי להם. בסופו של דבר קיבלתי איזה תפקיד בבניית תפאורה, בכתיבת שלטים ובתפירה של בדים. כן, הייתי תופר, ממש ככה, במכונת התפירה של אמי, שלטי ענק מבד. המארגנים היו קונים בד, ואני תפרתי בצורה נפלאה.

וגם באומנות בעץ התעסקתי. יש כל מיני תפאורות ענק שמצריכות בנייה מעץ. התעסקתי בהן מבוקר עד ערב.

סביבי, בחורים ישבו ולמדו מבוקר עד ערב, ואפילו יש כאלו שלמדו עוד לפני התפילה, אבל אני לא למדתי אחרי התפילה, אז למה לקום לפני כן?!

כשהגענו לגיל המתאים, חברי החלו להתחתן, וחיכיתי לשמוע מהוריי אם יש הצעת שידוך בשבילי, אבל זה לא קרה. כשכבר הייתי בן 18 וחצי פניתי לאבי ושאלתי על כך, והוא גער בי שלא מתאים לשאול כאלה שאלות. הוא באמת צדק, אבל אני הייתי סקרן.

בגיל 19, כשהעזתי לשאול שוב, אבי הודה שעדיין לא דיברו עליי בשידוכים, וזה גרם לי צער גדול.

* * *

השנים עברו, ואני לא מתחתן. כבר ממש התייאשתי. לא יכולתי לשאת את זה שאני לומד עם נערים בני 17 ו-18 וכל החברים שלי כבר עם ילד אחד או שניים. זה שבר את לבי. במשך מספר שבועות הסתגרתי בבית, ואז אבא לי קרא לי אליו, ואמר: "אני רוצה שתעשה משהו עם עצמך".

מיהרתי ועשיתי משהו עם עצמי, וזה היה לשטוף את בית המדרש הגדול שלנו.

לא הייתי היחיד שעסק בניקיון. היו עוד שוטפים ומנקים, אבל לעבוד עם אחמד, מחמוד ומוחמד - לא מביא לך כבוד גדול, אולם עדיין זה יותר טוב מלהיות בטלן שלא עושה מאומה.

* * *

היה לי נגן MP3 ישן שהייתי שומע בו מוזיקה, ויום אחד הוא התקלקל.

הלכתי לאבי והוא נתן לי כסף לנגן חדש.

אם אתה שואל מדוע לא לקחתי מכספי שלי, התשובה לכך היא מצבה של משפחתי. אבי עני מרוד, ואנחנו חיים בעוני ובמחסור. אני עצמי הרווחתי קצת כסף מהניקיון, אבל את כולו העברתי להוריי, שמחתנים ילדים והם זקוקים לכסף הזה. לכן, כשאני צריך משהו אני מבקש, אבל משתדל שלא.

יומיים לאחר שרכשתי את הנגן החדש, הוא נפל ונדרס ע"י מכונית... התביישתי לבוא שוב לאבי ולבקש נגן, והחלטתי לוותר.

רגע לפני שתכננתי שוב לפנות לאבי, נתקלתי במודעה שבה נכתב: "מעוניין בנגן 3MP חינם? התקשר למספר...".

אני, כמה שאתה רואה אותי לא חכם במיוחד, שמעתי משפט חכם, שדברים שניתנים חינם עולים יקר יותר - אבל בשביל הסקרנות לשמוע איפה עובדים עליך, התקשרתי.

ענה לי יהודי שאמר לי שהוא מחלק נגנים חינם, אבל יש לו תנאי.

בטח תנאי, חשבתי בלב, בתנאי שתשלם חמש מאות שקלים, אה?

אבל התנאי שלו היה מוזר לגמרי. "אתה צריך להתחייב להקשיב שעה ביום למשהו שאני אבקש ממך".

פה חשדתי. זה בטח מיסיונר שרוצה להשמיע לי תכנים של נוצריים וגויים.

אבל הוא המשיך: "אני רוצה שתשמע בכל יום במשך שעה אחת דף יומי".

לא הבנתי. אמרתי לו: "אתה רוצה שאני אכנס לשיעור בדף היומי?" בלבי חשבתי לטרוק את הטלפון, הלא אם הייתי רוצה ללמוד - הייתי הולך לישיבה. אני בניקיון רק משום שאיני מסוגל ללמוד דף גמרא.

"לא", הוא אמר. "אינך צריך להיכנס לשום שיעור. אתה פשוט תקשיב לדף היומי שבתוך הנגן". הסכמתי.

הוא הנחה אותי לאן להגיע, ואני פגשתי אברך צעיר מאד. הוא הסביר לי שיש בתוך הנגן כמה מסכתות והשאיר לי גם מקום למוזיקה. "אני סומך עליך שתשמע את השעה ביום".

כמעט נעלבתי. זה שאיני מצליח ללמוד זה דבר אחד, אבל איני גנב! מה עוד שלשמוע בנגן זה לא כזה סיפור כמו ללמוד ממש.

* * *

התחלתי להקשיב לבבא קמא.

היה שם מגיד שיעור אחד, בתוך הנגן, שדווקא הסביר בלשון נעימה את כל הגמרא וקצת רש"י, ואני הבנתי את הדף הראשון.

התחלתי לנקות עם הנגן באוזן כמו שהייתי רגיל, אבל בשביל ההגינות, על הבוקר, הייתי מתחיל בדף היומי שלקח בדיוק שעה, כי בבוקר הראש צלול וכדי להאזין למוזיקה אין צורך בראש צלול.

ככה עברו הימים, ואני מוכרח להודות שלפעמים לא הייתי עומד בסקרנות ושומע עוד דף יומי אחד, סתם כי לא רציתי להפסיק באמצע העניין.

אחרי שלושה חודשים וחצי סיימתי את בבא קמא. 118 דפים.

לא סיפרתי לאיש. אצלנו הבחורים היו נוהגים לעשות סיומים, אבל אני התביישתי: מה אני אגיד, שעשיתי סיום עם נגן MP3?

שלושה חודשים לאחר מכן סיימתי את בבא מציעא. עוד 118 דפים.

בארבעת החודשים הבאים סיימתי את בבא בתרא, שזו מסכת ארוכה וגם קשה יותר. 175 דפים.

אחר כך למדתי בחודשיים את סנהדרין - 112 דפים (אני חוזר ומדגיש שלפעמים הייתי מקשיב לשני שיעורים ביום) ומסכת מכות 23 דפים, ותוך פחות מחודש נוסף - את מסכת שבועות עם 48 דפים בלבד. עוד כמעט חודש לקח לי לשמוע את מסכת עבודה זרה, שהיא 75 דפים. נותרו לי רק יומיים לסיום השנה והחלטתי שאספיק את כל סדר נזיקין. נשארה לי מסכת הוריות הקצרה, ופשוט עזבתי את המוזיקה ושמעתי רק אותה. סיימתי בקלות. זה היה רק 13 דפים.

סיימתי 8 מסכתות 682 דפים במעט יותר משנה.

* * *

איש לא ידע זאת. אפילו לא האברך שנתן לי חינם את הנגן.

סודי נתגלה בלי כוונה. באחד הימים כשעברתי בבית המדרש, שמעתי שני אברכים מדברים בלימוד ופתאום הבנתי על מה הם מדברים. אחד מהם אמר שהוא זוכר שיש ראיה מגמרא למה שהוא טוען, והשני אומר לו: "אין גמרא כזו". פתאום, בלי ששמתי לב, אמרתי: "יש ויש בבבא בתרא, נדמה לי דף מ"ו או מ"ז. לא זוכר בדיוק".

שניהם הסתכלו עליי. אחר כך הסתכלו על עצמם והתחילו לצחוק כאילו סיפרתי את הבדיחה הטובה ביותר ששמעו מימיהם.

נפגעתי והלכתי משם, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אעשה את הטעות הזו.

למחרת הגיעו אליי שניהם.

"תגיד לנו מאיפה ידעת שיש את הגמרא הזו?"

"ידעתי".

"כן, אבל איך?"

"אני לומד קצת".

* * *

הם הבינו שיש דברים בגו. מכאן ואילך היו מגיעים אליי בכל פעם שרצו להיזכר באיזו גמרא מופיעים נושאים מסוימים, ואני ידעתי. לא תמיד ידעתי את הדף המדויק, אבל תמיד ידעתי.

הבנתי שכנראה קשה לי ללמוד בקריאה, אבל בשמיעה אני מצטיין. עם השנים הבנתי שיש לזה הגדרה: "תפיסה שמיעתית" שמאפיינת ילדים שקולטים טוב יותר את חומר הלימודים מתוך שמיעת הדברים, לעומת "תפיסה חזותית" שמאפיינת ילדים שכדי להבין את החומר צריכים לראות ולקרוא בעיניהם.

ליתר ביטחון התחלתי לחזור על הגמרות שלמדתי, ובינתיים התקדמתי לסדר מועד.

בשלב מסוים עזבתי לגמרי את המוזיקה ופשוט סיימתי בתוך כמה חודשים סדר מועד. אין זו חכמה גדולה להספיק כל כך הרבה כשאתה שומע שבע שעות ביום שבעה דפי גמרא.

עד אמצע השנה השנייה סיימתי סדר זרעים.

* * *

ואז הגיע אליי אבי וסיפר שדיברו עליי בשידוך, ולא סתם שידוך, אלא משפחה טובה שהאב אברך כאן בישיבה. הכרתי את השם. היה זה האברך שנהג לפנות אליי בתור מחפש גמרות.

זה לא היה קשה. תוך שבועיים מההצעה נפגשו ההורים וגם אני, והתארסתי.

כיום אני נשוי ויש לי שני ילדים.

אני מסיים בכל שנה את הש"ס, מפני שאני לומד בכל יום שבעה דפים, ולא דף אחד בשבע שנים.

אני כבר עושה סיומים ואיני מתבייש מאיש. זהו סיפורי, ואני מציע לך לתרום כמה נגנים לאברך ההוא, כי בכל פעם שהוא מפרסם את הרעיון שלו מתקשרים רק אנשים שרוצים לבקש מכשירים, ולא תורמי נגנים. אז אולי תעשה משהו?!

* * *

הערת המחבר: דרך הסיפור התוודעתי לאברך שמאחורי חלוקת הנגנים, מסתבר שהסיפור הזה הוא רק קצה היריעה של סיפורים רבים על אנשים שהפכו את עולמם לרוחני יותר בזכות נגן שקיבלו בתנאי... המעוניינים להשתתף ולתרום למפעל החשוב הזה יכולים לפנות להרב אהרן גנויער, רחוב הבריכה 15, חיפה.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 02 ספטמבר 2016, 16:59

לא כל מה שנוצץ...

יהלומן הפועל בארצות אפריקה, נכנס לסיטואציה מפחידה ומסוכנת. הוא לבן, בודד, מול שליט אפריקני מוקף באנשים חמושים. כשאין לך כוח – אתה חייב להשתמש במוח... וכשגם זה לא מספיק, יש סייעתא דשמיא – וגם מעשים טובים שעשית פעם. לא חשוב למי... סיפור מעולמם ה(לא) נוצץ של יהלומנים


38716_tumb_750Xauto.jpg
38716_tumb_750Xauto.jpg (65.89 KiB) נצפה 13494 פעמים


הסיפור שלי ארע לפני כתריסר שנים.

חבר של חבר הציע לי להיכנס לעסקי היהלומים ודאג לי לאשראי. לא היה זה אשראי כספי, אלא סחורה שאלך ואמכור, ודווקא בתחום זה די הצלחתי. יש בי משהו שמשדר אמינות, ואם אוכל להעיד על עצמי – אני אכן בן אדם אמין.

אחרי שנתיים וחצי שהסתובבתי בבורסה בתל אביב ממשרד למשרד, קונה ומוכר, הצלחתי לקבל המלצות ולהיכנס כחבר בבורסה. שכרתי משרד בבניין הבורסה בסכום לא מבוטל עם הרבה חששות, והתחלתי לעבוד כסוחר מן המניין.

זה לקח בדיוק 15 יום.

נקראתי לאחד הטייקונים הגדולים בעולם היהלומים. הוא עצמו פנה אליי, לא באמצעות מזכירה. ואמר לי: "תעלה אלי".

לא אלאה אתכם בפרטים, אבל הוא הציע לי סכום כסף מאוד גדול כדי שאעבוד אצלו, סגרתי את המשרד (ששכרתי אותו מראש לשנה שלמה), והתחלתי לעבוד אצלו. במקום עסקאות של אלפי או עשרות אלפי דולר, עברתי למיליונים ולעשרות מיליונים. במקום סוחרים קטנים וגדולים - התחלתי לעבוד עם ראשי מדינות, במיוחד כאלה שאינם נבחרים בבחירות דמוקרטיות ובכל רגע עלולים לעשות להם מה שהם עשו לקודמם בתפקיד...

כך, במקום ללכת מחדר לחדר בבניין הבורסה ברמת גן, התחלתי לקפוץ ממדינה למדינה במטוס הפרטי של הבוס או במטוסים אחרים. נזרקתי לתוך תקופה מטורפת של פגישות עם אנשים מוזרים באיים הטובעים בעושר, ובמדינות הנמצאות בראש טבלת העוני העולמית.

פגשתי נשיאים המתגוררים בתנאי פאר, שנשיא ארצות הברית יכול לחלום עליהם, רק שקילומטר משם ראיתי עשרות אלפי אנשים וילדים צמאים, נפוחי בטן, שיהלום אחד ממה שקניתי יכול היה להשביע רעבונם למשך חודש.

אם מישהו רוצה לראות כמה אי צדק וחוסר שוויון יש בעולם – המקומות הללו הם הדוגמית, רק שלהגיע לשם ללא שמירה ואבטחה ותיאום – זה יכול להיות אי הצדק האחרון שראית מימיך.

* * *

באחת המדינות שבהן שהיתי, הצלחתי להכיר כפר אחד שבו עברנו בשיירה. בשל סיבה לא צפויה השיירה עצרה, ואני, בניגוד להוראות הביטחון, טיילתי קצת בין הבקתות לראות את העוני המחפיר ואת תנאי התושבים.

בשלב מסוים ראיתי אם בוכה ובידיה ילד רעב, זבובים עטו עליו והוא היה מחוסר כוח להדפם. אבי הילד עמד שם, ושניהם נראו חסרי אונים. לא הייתי צריך להבין את שפתם כדי לקלוט ששעותיו של הילד ספורות.

רצתי לג'יפ שלנו והוצאתי משם תיק ובו אוכל רב ותרופות, הבאתי להם את התיק וגם הושטתי שטר של 100 דולר, שהוא שווה ערך למשכורת שנתית באותם מקומות.

הם עטו עליי וכמובן גם שכניהם ושכני שכניהם, עד שאנשי האבטחה הבחינו בתנועה החשודה ורק אז קלטו שאני הסיבה לה.

הם חילצו אותי בקושי מהמוני בני האדם שהקיפו אותי. קשה לי לתאר איך זה נראה, אולי כמו שאתה זורק פרוסת לחם לים ואלפי דגים נוהרים אליה – כך קרה מול מאה הדולר. המהירות האדירה שבה צצו פתאום ים של אנשים פשוט היממה אותי.

המאבטחים צעקו עליי, אמרו שסיכנתי את עצמי, הסבירו לי באנגלית רצוצה שאנשים אלה נואשים וגם אם כוונותיהם היו טובות לא הייתי יכול לשרוד מול עשרות אלפים שרוצים ממני עשרה סנט. הם הצביעו לכיוון הכפר שממנו התרחקנו במהירות. "אתה יודע כמה אנשים יש כאן?" שאל אחד מהם.

"עשרת אלפים", אמרתי לו.

"תחשוב יותר בכיוון של מיליון", הגיב. "עד לפני חצי שנה היו כאן רק מאתיים אלף, אבל במדינה השכנה הייתה הפיכה, ומי שהיה צריך להימלט - ברח לכאן, וכך נוספו כאן שמונה מאות אלף פליטים עם מחלות ובעיות איומות".

* * *

בכל פעם שהגעתי לאותה מדינה עברתי דרך הכפר ההוא, ואף שרציתי לשוב למשפחה ההיא ולראות מה עלה בגורל הילד, מובן שלא העזתי לעשות זאת.

ואז הגיעה תקופה שבה הייתה איזו הפיכה, השליט הקודם הודח והחל תוהו ובוהו במדינה. כמה כנופיות גרילה השתלטו על אזורים גדולים, וכל העסק נעשה מסוכן עד מאד.

לא סחרנו אִתם זמן מה, אך מסתבר שלמסחר יש חיים משלו, ומיד החלו להגיע בקשות מצד המנהיגים שנבוא ונסחור אִתם תוך הבטחות לביטחון והגנה מלאים.

הבוס שלח אותי לשם. הוא אמר שמדובר בעיסקה של שלושים מיליון דולר. ממש כך.

טסתי למדינה סמוכה במטוס הפרטי. צבא שלם של חיילים חיכה לי. הם ליוו אותי כאילו הייתי איזה אוצר של שלושים מליון דולר... (אף שכמובן לא הבאתי חבילה של כסף, אבל בפירוש הייתי שווה את זה מבחינתם). משם הובלתי בג'יפים חדישים ונוצצים אל מסוק רעוע משנת אלף תשע מאות וכלום שאליו נדחסו כתריסר בני אדם. מעולם לא פחדתי כמו אז. הייתי מלווה בעורך דין דרום אפריקני, שמשום מה נראה לי חלקלק ורמאי. פרנסה לא פשוטה מצאתי לעצמי.

* * *

הגענו למחנה שמור ומאובטח כמו בונקר בתוך בונקר, כאשר מרגע לרגע נכנסנו למתחם סגור יותר ומאובטח יותר, עד שהגענו למעין ארמון לא גדול, אבל מפואר ברמה שקשה אף לדמיין.

נכנסנו לאולמות שיש ענקיים ויפים עם עמודי זהב, ריהוט מעוטר עד כדי גיחוך, ועם זאת יקר להחריד. במרכז האולם ישב השליט בכיסא מלכים. אני לא צוחק. כיסא גבוה עם מדרגות וזהב וכל מה שחלמת על הכיסא של אחשוורוש, רק שזה לא היה בהודו אלא בכוש...

ליד הכיסא הייתה ערימה ענקית של יהלומים, ואפילו אני, שראיתי יהלומים בחיי, קיבלתי פיק ברכיים.

השליט סימן לי להתקרב אליו. התקרבתי. החיילים סביבו כיוונו אליי את הנשק. קשה להגדיר את המתח שעמד באוויר, כביכול אני מתכוון לקחת את היהלומים ולברוח משם.

התקרבתי אל הערימה, לקחתי את ה"לופה" (זכוכית מגדלת המשמשת יהלומים), נטלתי ביד יהלום בינוני ששוויו כמאה אלף דולר, ולא הייתי צריך יותר משנייה כדי להבין שהוא לא שווה אפילו דולר.

זו הייתה זכוכית, לא יהלום.

התחלתי לרעוד בתוכי. חשבתי שאולי נפלה לכאן זכוכית בטעות. לקחתי עוד יהלום ועוד אחד, לאחר עשרה יהלומים כבר לא היה לי ספק: הערימה הזו לא שווה יותר ממאה דולר.

אבל מה אני עושה כעת? מה אני אומר?

לא העזתי להביט בשליט, אבל בזוויות עיניי ראיתי אותו וחשתי את המתח באוויר.

"איך זה? טוב, אה?" אמר השליט באנגלית רצוצה. חייכתי אליו במבוכה ואישרתי לו בניד ראש.

עורך הדין שאל: "נו, אז חותמים?"

"אני צריך לדבר עם הבוס שלי", אמרתי.

כולם הביטו בי. "תתקשר עכשיו", הורה השליט.

ידעתי שאין סיבה להתקשר לבוס, כי לא אוכל לומר לו את האמת, ואם אומר לו שקר והוא יורה לי לחתום, סיימתי את הקריירה שלי.

החלטתי להתקשר לקו שבו לא יענה.

ביתו הפרטי לא אופציה, כי יענו שם.

ואז עלה לי רעיון:

התקשרתי למשרד הישן והריק שלי. מובן שהטלפון צלצל וצלצל, ואיש לא ענה.

אמרתי לשליט שהבוס שלי אינו עונה, אך אשיג אותו בשעה הקרובה.

הוא ביקש לנסות שוב, ואני התקשרתי למשרד הישן שלי וכמובן איש לא ענה.

הוא הורה לתת לי חדר במתחם כדי שאנוח ואנסה להשיג את הבוס.

עורך הדין הנוכל, שלא ידעתי אם הוא שותף לעניין או לא, ליווה אותי, וקיבלנו חדר משותף.

רעדתי כולי. מובן שלא הצלחתי להשיג את הבוס שלי עד הערב.

בשלב מסוים החלטתי לשחק משחק כלשהו. עשיתי עצמי כביכול משיג טלפונית את הבוס אך דיברתי אל עצמי. "מה אתה אומר, אתה רוצה שאעביר להם את הכסף? איפה זה? בסדר, בסדר".

אמרתי לעורך הדין שאני צריך לצאת מהמתחם כדי להביא את הכסף, כי הבוס שלי רוצה להשלים את העיסקה. הוא התבונן בי בחשד ואמר שילווה אותי.

אמרתי: "אין בעיה", ויצאתי אִתו בליווי משמר מהמתחם.

* * *

בחוץ הצלחתי להתרחק כדי לבצע שיחה שלא ישמעו אותה. השגתי את הבוס, סיפרתי בקצרה מה קרה. הוא היה תכליתי ושידר ביטחון, אמר לי לומר להם לאן אני צריך להגיע. הוא אמר כי כרגע אין לו שום כוח חילוץ, אבל הוא מארגן זאת כעת בכל מחיר שיהיה וכל שעליי לעשות הוא למשוך זמן.

אמרתי לעורך הדין את שם המקום שהבוס נקב בו, והם החלו לנסוע אחריי.

קשה לתאר מה עבר עליי. הובלתי אותם למקום שאפילו לא ידעתי מה מחכה לי שם. הבוס שלי הורה לי לברוח ברגע שתהיה הזדמנות, אבל אני לא ראיתי שום הזדמנות.

ואז לפתע ראיתי.

עברנו ליד מקום מוכר - הכפר שעליו סיפרתי בתחילת סיפורי.

בשלב זה התחלתי להאט את מהירות הנסיעה ונתתי לכולם לעבור אותי. מכיוון שהג'יפים היו זהים, הם לא ידעו באיזה ג'יפ אני ועורך הדין נמצאים. כשהצלחתי להיות אחרון, המתנתי לעיקול מסוים וחתכתי ימינה – אל תוך הכפר.

עורך הדין החל לצעוק עליי, אמרתי לו כי היהלומים מזכוכית והכל תרמית. כתגובה, הצעקות שלו הפכו לצרחות שאני רמאי ושאני מסכן את שנינו. הבנתי שממנו לא תצא לי טובה. כאשר הגענו לכפר ירדתי מהג'יפ ונטלתי את מפתחותיו, כדי שלא יוכל לרדוף אחריי ולדעת היכן אני.

רצתי כאחוז טירוף. היה לי כמה סימנים כדי לזהות את המקום שבו פגשתי את המשפחה. הסימנים היו באר מסוימת ועוד כמה בתים גבוהים בתוך ים הבקתות.

* * *

תוך רבע שעה הגעתי למקום ונקשתי על דלת הבית. מסתבר שזה לא היה הבית שלהם. מי שזיהה אותי היו השכנים. אמרתי להם שאם יחביאו אותי יקבלו הרבה כסף. הם הבינו והובילו אותי אל בית המשפחה הסמוך. הם זיהו אותי, האב חיבק אותי ורץ להראות את התינוק, שנראה בריא לחלוטין. מסתבר שמאה הדולרים הפכו אותם לגבירי הכפר, ובאמת ראיתי כמה חפצים שלא ניתן לראות בבתים שכאלה.

אמרתי להם לאן אני צריך להגיע והבטחתי להם שירוויחו רבות בעבור כך.

הם גילו תושייה. מיד נתנו לי כמה סמרטוטים וצבעו את פניי בשחור, לאחר מכן יצא אִתי אבי המשפחה ברגל לכיוון מחוז חפצי.

הלכנו שעות על גבי שעות בדרך לא דרך, אך בסוף הגענו למקום יישוב מתוקן, שם יכולתי לקחת אוטובוס לעיר שעליה סיכמתי עם הבוס.

הענקתי למצילי חמש מאות דולר, אך הוא התעקש ללוות אותי עד לעיר.

לאחר שעתיים נוספות של הליכה מהירה הגעתי למקום המפגש. מסתבר שהבוס שלי עשה עבודה מעולה, מסוק המתין לי שם ולקח אותי לשדה התעופה, ומשם – הביתה.

יצאתי ללא שריטה מהרפתקה שהייתה עלולה להביא למותי.

השליט הרמאי הוחלף בתוך חודש, גם משום שלא הצליח להביא את עסקת הרמייה לסופה. במקומות הללו, אם יש לך כסף - יש לך נשק, ואז אתה שווה משהו, אבל אם אין לך כסף - אין לך נשק, וחמור מכך, למישהו אחר יש כסף ונשק, והוא יחסל אותך עד שיבוא מישהו עם יותר נשק וכסף.

התובנה היחידה שיש לי מהסיפור הזה, מלבד ההודיה לבורא עולם שהציל אותי, היא "שלח לחמך על פני המים".

כל מי שמגיע לכפרים הללו מתייחס ליושביהם כאל זבובים. בורא עולם הביא אותי למפגש עם אחד ממיליונים, לבי היהודי התעורר לרחמים, הצלתי את בנו, ומהר מאד הוא גמל לי בהצלתי.

והתובנה הלא פחות חשובה: לא כל הנוצץ - יהלום הוא...
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 02 ספטמבר 2016, 17:00

כיסאות מתחלפים

חברות לוחצת, תלות, תִסבוך. אלה הם מושגים שמוכרים לכל אחד ואחד, ועם זאת, קשה להסבירם. סיפור זה נכנס לכל הדקויות של קשר מתוסבך והוא נותן דרך להתיר קשרים שכאלה


38704_tumb_750Xauto.jpg
38704_tumb_750Xauto.jpg (58.54 KiB) נצפה 13494 פעמים


הסיפור שלי חוזר למעלה מעשרים שנה אחורה.

גדלתי במשפחה חמה ותומכת. הייתי ילדה רגילה, חברותית ותוססת. נחשבתי תלמידה חרוצה ומקובלת. סיימתי יסודי ונכנסתי למוסד מכובד ומוביל. מסלול חיי נראה בהיר ובטוח.

אחת התלמידות שם הייתה נערה בשם יעלי.

היא נראתה שקטה ומופנמת, כמעט לא השמיעה את קולה. לא הפריעה, אך לא השתתפה בשיעורים. מהר מאוד תייגנו אותה כמישהי לא מעניינת ודי התעלמנו ממנה.

היא מצִדה לא נראתה כסובלת במיוחד מהעניין. היה לה עולם פרטי משלה, ודומה היה שהיא מתפקדת בו לא רע.

סיימנו כיתות ט', י' וי"א, וניתן לומר שלא החלפתי אִתה יותר משני משפטים בכל התקופה הזו. כמוני נהגו גם שאר בנות הכיתה. לא היה זה מתוך רשעות. נראה היה שגם היא אינה מעוניינת בקשר עם חברות.

באחד החופשים נסענו למחנה, כמו בכל שנה.

שיבצו אותי עם נעמי חברתי הטובה ועם יעלי.

לא הייתה לי שום בעיה עם זה, כי ברגע שחברתי הטובה הייתה אִתי, לא היה אכפת לי מי עוד תהיה שם. להפך. יעלי נראתה כמישהי האחרונה שתפריע.

בשעה שהגענו למחנה, נתקפה נעמי חברתי הטובה בבחילה ובהקאות. הסתבר שהיא קדחה מחום. תכף ומיד דאגו שמורה תחזיר אותה לביתה.

יעלי ואני נותרנו לבד בחדר.

כשאין לך עם מי לדבר, אתה מדבר עם מה שיש.

ויעלי הייתה "מה שיש".

* * *

התחלתי לשאול אותה מתוך נימוס שאלות בנאליות כמו על מקום מגוריה ועל משפחתה. ציפיתי לתשובות שגרתיות. להפתעתי, תשובותיה היו שנונות ומצחיקות.

אני משחזרת פחות או יותר את השיחה:

"כמה ילדים אתם בבית?"

"הרבה, שעושים רעש של המון".

"איפה את גרה?"

"בואי נגיד שזה מקום כל כך עלוב, שאפילו המשטרה לא רוצה להיכנס לשם".

"ולמה אינכם עוברים משם?"

"כי אם היה לנו כסף לעבור, מלכתחילה לא היינו מגיעים לשם".

היא ענתה את התשובות בכזו אדישות ובכזה ביטחון, שהיה ברור שזו פשוט היא.

"את יודעת שאת מצחיקה?" שאלתי.

"אני יודעת על עצמי הרבה דברים, אבל את הפרט הזה פספסתי".

"את גם צינית".

"את שואלת אותי שאלות שמכריחות אותי להיות כזו".

הייתי המומה. הנערה הזו הייתה שנונה וחריפת לשון, מעולם לא עלה על דעתי שהיא כזו.

"תגידי, איפה היית כל הזמן?" שאלתי.

"בספסל מאחורייך, מצדדייך ומלפנייך", אמרה במנגינה של 'מי העומד'.

"ואיך זה שלא ראיתי אותך?"

"שאלה לרופא עיניים".

"נו באמת, איך קרה ששלוש שנים את בכיתה שלי ולא נתת לי את ההזדמנות לדעת מי את?"

"ומדוע שאתן לך?"

"מדוע לא?"

"את צודקת. נתת לי כל כך הרבה הזדמנויות, שזו באמת שאלה מדוע לא נתתי לך אחת".

"שח־מט", הכרזתי. "ניצחת אותי. אבל כעת נתת לי את ההזדמנות ואיני מתכוונת להחמיץ אותה".

המחנה לא היה הצלחה גדולה, ובנות רבות התלוננו. אני לא. הייתה לי הזדמנות להכיר חברה מרתקת, שנונה, חכמה, עם עולם פנימי עשיר ולשון חדה ומצחיקה.

היא הייתה הבת המרתקת ביותר שהכרתי.

ומרגע זה ואילך החלה חברות שליוותה אותי עד היום הזה.

* * *

איפה הסיפור, אתם שואלים? ובכן, שכחתם את נעמי.

נעמי הייתה החברה שלי מאז הגן, היא הייתה כמו בת משפחה אצלי ואני אצלה. היינו הרבה יותר מחברות הכי טובות.

מסתבר שהבחילות של נעמי היו רק התחלה לסבל נורא ומתמשך, שאז לא ניתן היה אפילו לחלום עליו.

כשהסתיים המחנה, הרגשתי כאילו הכרתי את יעלי כל חיי. במחנה פשוט לא עשינו דבר מלבד לדבר. גיליתי נערה נבונה, עמוקה, ערכית, מצחיקה, טובת לב ומקסימה.

שוחחנו כל היום, שוחחנו כמעט כל הלילה, המחנה ממילא לא היה הצלחה כבירה, ולכן היה לנו כל הפנאי שבעולם פשוט לדבר ולהכיר.

נראה היה שיש לנו מכנה משותף רב, היו לנו דעות דומות על עניינים שונים, וגם אם היו חילוקי דעות, הם היו מפרים ומהנים. בכל ימי המחנה אפילו לא התפניתי לערוך השוואה, רק לאחר שהוא הסתיים, בדרך חזרה ישבנו יחד באוטובוס, ולפתע הסתגרתי בתוך עצמי.

כעבור חצי שעה שהייתי שקועה בשרעפים, אמרה לי יעלי בעדינות: "הכול בסדר אִתך?"

"ממש לא", אמרתי. "אני חייבת לשתף אותך במשהו".

וכאן סיפרתי לה על נעמי.

לא שהיא לא ידעה שאנו חברות, היה צריך להיות עיוורת כדי להחמיץ זאת, אך אני הסברתי לה כמה היינו שלובות זו בזו, ועד כמה אני פוחדת ממה שהולך לקרות עכשיו.

יעלי הקשיבה ולבסוף אמרה: "איני מבינה מדוע זה צריך להוות בעיה".

שתקתי. היא הביטה בי ממושכות ואחר כך אמרה: "בעצם אני כן מבינה".

וזה היה רגע האישור הברור לקשר האמיץ שנכרת בינינו.

* * *

יעלי בחכמתה לא הוסיפה לדבר על כך, היא ידעה שכל דיבור קטן פוגע בכבודה של נעמי ומהווה מעין קשר כנגדה. היא נתנה לי להיות שקועה במחשבותיי, ואני הערכתי את חכמתה ואת רגישותה.

חזרנו ללימודים ועשיתי הכול כדי לשדר "עניינים כרגיל". בישרתי לנעמי שהיא חייבת להכיר את יעלי ושהיא חכמה ומקסימה. ניסיתי לשוות לקולי התלהבות, אך נעמי, שהכירה אותי כל כך הרבה שנים, הבחינה במתח שבין השורות והחלה לשאול שאלות שהסגירו מצוקה מצִדה.

"מה, לא נכנסה אף אחת לחדר במקומי? האם היא כזו חכמה? איך זה שלא שמנו לב? כדאי שתפקחי עיניים, היא לא נראית לי כזו חלקה". אם חשבתי שהעניין הזה יעבור בשלום, טעיתי.

כאן החל מסע קשה ומלא ייסורים. נעמי ניסתה בתחילה להעמיד פנים שהכול בסדר, אך מהר מאוד החלה לנסות להרחיק את יעלי, מה שדווקא גרם לקירוב בינינו, מפני שהיינו צריכות לפעול מאחורי גבה של נעמי.

בשלב מסוים ניסתה נעמי לנקוט בדרך של התרחקות ממני. אמנם שידרתי לה כאילו זה כואב לי, אך אני מוכרחה להודות שממש רווח לי בלי החקירות שלה.

נעמי חזרה בה מהר מאוד, מפני שקלטה שהיא רק מורידה ממני את האחריות. היא חזרה לחברות, והפעם בטקטיקה אחרת, של הבעת מצוקות.

אם היה עוד חוט של חברות אמת בינינו, הוא נקטע דווקא על ידה, מפני שזו לא הייתה אותה נעמי שהכרתי: נחמדה, נעימה וזורמת. זו הייתה נעמי קנאית, מדוכאת ומעיקה. בדיוק החומרים שהורסים ומרעילים חברות טובה.

* * *

אך עדיין לא חשבתי לרגע לפגוע בה, גם כאשר פגעה בי, והיא עשתה זאת הרבה. היחס אליה היה אדיב ומתחשב ואפילו חם, אבל מרחמים, מרגשי מצפון, מאי נעימות. בקיצור, לא מהסיבות הנכונות שבונות חברות.

הייתה לי יעלי, חברה טובה שעליה לא הייתי מוותרת, והייתה נעמי, שרציתי באמת ובתמים להמשיך להיות חברה טובה שלה, אך היא לא נתנה לזה לקרות.

אולי תאמרו שאני מפילה עליה את האשמה. האמת היא ששנים רבות האשמתי את עצמי, אך בשיחות שערכתי על כך, הוסבר לי שזכותה של כל אחת לבחור ואף להחליף את חברתה, ושעשיתי כל מה שיכולתי כדי לעשות זאת במינימום פגיעה.

* * *

נעמי התארסה הראשונה משלושתנו, זה בפירוש גרם לנו רווחה, גם מבחינה מצפונית על שלא נותרה מאחור, וגם מפני שכעת החברות שלי ושל יעלי הפכה יותר "לגיטימית".

היינו באירוסין, חגגנו אִתה בשבת כלה וכמובן בחתונה.

נעמי התחתנה, אך לא ויתרה על החברות. יש להודות שהמצוקה פחתה, אך לא לגמרי. עדיין היו גילויי קנאה, אך זה היה הרבה פחות מכפי שהורגלנו.

סוף־סוף החברות שלי ושל יעלי הפכה להיות נורמלית, בלי כל המתח ואי הנעימות של הכעסים, הבכיות והסצנות שעִמן נאלצתי להתמודד.

המצב הזה נמשך כשנתיים לאחר נישואיה של נעמי.

ואז יעלי התארסה.

מישהי חכמה הזהירה אותי שעליי להרפות מהחברות ולתת מקום למצב חדש. סיפרו לי שחברות רבות מסתכסכות בתקופה זו, בשל תחושה של ניתוק, התעלמות ואי אכפתיות. ניתן לומר ששמעתי היטב לעצה וקיימתי עם יעלי קשר בלתי מעיק לחלוטין. הייתי אִתה כמובן בכל ההכנות, הקניות, ההתייעצויות ואפילו המתחים, אבל הקפדתי שלא להכביד ולהציק, גם אם לא התקשרה במשך יום או יומיים או שכחה את יום ההולדת שלי. הייתי ממש בסדר גמור.

ואז היא התחתנה. והיכן מצאה מקום לגור? בניין ליד נעמי, לא פחות מכך.

אחטא לאמת אם אומר כי לא הרגשתי דקירה קטנה, אך הייתי כל כך בטוחה ביחסיי עם יעלי, שמיד סילקתי את המחשבה המיותרת ממוחי.

מסתבר שטעיתי.

נותרתי גלגל שלישי בכל העסק הזה.

אני זוכרת היטב כמה זמן לקח לי להבין שכך הם פני הדברים. זה לא היה מיידי. בשנה הראשונה החברות שלנו עדיין המשיכה, אך אז נעמי ויעלי ילדו בהפרש של חודש זו מזו, ולפתע היו להן הרבה נושאים משותפים לשוחח עליהם.

הבטחתי לעצמי שלא אעשה את הטעויות שעשתה נעמי ועמדתי בזה, אך בלבי נפער פצע, והוא הלך והעמיק מיום ליום.

לפתע ראיתי איך נראו הדברים מהצד של נעמי, והם נראו קשים, כואבים, קודרים ובלתי נסבלים. האמת שאני ממעיטה לתאר את מה שעברתי, אך נדמה לי שייסורי הנפש שלי היו קשים מאלה של נעמי, מפני שהיא לפחות ביטאה אותם ואני שמרתי בלבי, גם משום שידעתי היטב כיצד זה נתפש אצל האחרות. בשום פנים לא רציתי להיות מושא לרחמים ולהתחשבות. אבל את המחיר הנפשי ששילמתי קשה לי לתאר.

* * *

שנה חלפה ועוד שנה ועוד אחת, ואני התחלתי להיכנס לסטטוס הלא נחמד של "בחורה מבוגרת".

השקעתי בעבודה וגם הצלחתי, אך בלבי היה בור של כאב, וגם רגשות שלא הכרתי, כמו קנאה, כעס ומרמור.

כן, בפירוש כעסתי על יעלי שהחליפה אותי כמו חייל במשחק שח־מט, זאת על אף שידעתי שאני עצמי עשיתי זאת לנעמי, וששתינו לא עשינו זאת מתוך רוע אלא מתוך תחושת הלב. הנקודה הזו כאבה לי עוד יותר מכל. לחשוב על כך שיעלי החליפה אותי מתוך תחושת לב. איך זה קרה לי?

התחתנתי סוף־סוף בגיל 26. נעמי ויעלי ליוו אותי, אם כי ברור היה מי החברות הקרובות בין שלושתנו. לשמחתי, הכאב שלי עומעם על ידי האושר שבמציאת הזיווג שלי. ידעתי שאת החלק הקשה באמת של הפרידה עברתי, כעת אני לא לבד, ויש לי השותף הטבעי להמשיך אִתו את החיים.

לאחר הנישואין עברתי להתגורר באותו רחוב. בתוך שנה ילדתי. הן בינתיים ילדו שלושה ילדים כל אחת.

שלוש שנים חלפו, ואז נוכחתי לדעת שנעמי ויעלי התרחקו. לא אמרתי על כך דבר, אך נעמי סיפרה כי יעלי מתרחקת ממנה, והיא התחברה עם מישהי אחרת ובד בבד מתרחקת ממנה.

"זה בסדר, התרגלתי", אמרה נעמי.

"גם אני", אמרתי אני.

התחלנו להתקרב זו לזו, לאט ובזהירות. לא עוד נערות צעירות שרואות בחברות חזות הכול. לשתינו היו בעלים ומשפחות, וגם עברנו טבילת אש כזו, שלא רצינו לחזור על טעויות.

היינו בוגרות דיינו כדי להבין שרוב בני האדם אינם מסוגלים להתמיד בחברות אחת, והם זקוקים לשנות מפעם לפעם.

אני עשיתי זאת פעם אחת, יעלי עשתה זאת פעם אחת, ורק נעמי לא עשתה זאת מעולם.

* * *

התחברנו שוב, נעמי ואני, זה לא היה קשה מדיי, למרות ואולי בגלל כל מה שעברנו. אנחנו בפירוש במקום אחר, אם כי את הטבע כנראה לא ניתן לשנות.

את יעלי אנו פוגשות מפעם לפעם, מדברות בידידות רבה, צוחקות ומעלות זיכרונות רבים, אך לא את כולם...

לא מזמן היא סיפרה לנו בכעס על חברה טובה שלה שפתאום מפנה לה את גבה. היא אמרה שקשה לה בלי שום חברה טובה. חשתי רעד העולה בגבי, הבטתי על נעמי וראיתי שהיא מחווירה.

סיימנו את השיחה עם יעלי ושתינו ישבנו על ספסל, מנדנדות את העגלות.

"זה לא הולך לקרות שוב", שמעתי את עצמי אומרת.

נעמי הביטה בי, וברגע אחד חזר הצבע לפניה.

"אני שמחה", אמרה. "כל כך שמחה", חזרה ואמרה. "אין לי כוחות לעבור זאת שוב".

עשרים שנה חלפו מאז, ונעמי ואני נותרנו חברות טובות המקיימות חברות נורמלית, לא מעיקה, בדיוק כזו שעברה את כל הניסיונות הקשים שחברות יכולה לעבור.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 26 ספטמבר 2016, 10:46

ליבי במזרח

בן למשפחה הרוסה מתגלגל במשך שנים ומוצא מקלט במאהל בדואי למשך 12 שנה. משימת חיפוש המוטלת עליו ע"י זקני השבט, גורמת לו למצוא... בדיוק את מה שבקשו ממנו. מסמך נדיר החושף הרבה מחייהם ומדרך חשיבתם של בני ערב


81233_tumb_750Xauto.jpg
81233_tumb_750Xauto.jpg (84.39 KiB) נצפה 13310 פעמים


הסיפור שלי, משתרע על תקופה ארוכה מאד, ויש לו נגיעה לדברים שמעניינים היום את כל העולם. הכוונה לערבים ולאסלאם.

נולדתי במשפחה דתית. אבא שלי היה חזן בבית הכנסת. אדם טוב מאד. כל כך טוב, שאלוקים החליט שהוא יותר מדי טוב בשביל העולם הזה, ולקח אותו צעיר - כשאני הייתי בן 12.

אמי התחתנה עם אדם שדווקא כן התאים לעולם הזה - וזה אומר שהוא היה ההיפך מאבא שלי. התוצאה היתה, שאני סבלתי פעמיים. גם בגלל שאין לי אבא, וגם בגלל שיש לי אבא, חורג.

בגיל 15 ברחתי מהבית, יותר נכון - נזרקתי ממנו, והתחלתי להסתובב ברחובות.

מכיוון שהייתי ילד עצמאי, התחלתי לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, בכל מיני רעיונות מטורפים. פעם הלכתי את כל המסילה מתל אביב לנהרייה עם תרמיל על הגב, ופעם אחרת עליתי לרגל לירושלים. ככה, כל מיני רעיונות מטורפים שנבעו משעמום ומתסכול.

בגיל 17 טיילתי בנגב לבדי. חיפשתי איזה מעיין של מים, ופתאום ראיתי עדר של עיזים. חיפשתי את הרועה ולא מצאתי, עד שליד עץ ראיתי ילד בדואי חצי מת, במצב של עילפון עמוק.

לקחתי אותו, הרטבתי אותו במים, ואחר כך נשאתי אותו על שתי הידיים, כדי לחפש את המאהל שלו. מרחוק חיכתה לי קבלת פנים של כמה עשרות בדואים ובדואיות מקוננות. הם ראו מרחוק את הילד על ידיי, וכבר היו בטוחות שמת. הסברתי להם שהוא עדיין לא מת, אבל יש סיכוי שיחליט למות אם לא יטפלו בו.

מובן שיללות הקינה התחלפו בקריאות שמחה, אך בסך הכל נראה היה לי שמדובר באיזה מנהג - לקונן כשמישהו מת, ולשמוח כשהוא לא מת בסוף. אני מתכוון שלא ראיתי איזה עצב אמיתי או שמחה אמיתית. כל העניין הסתיים ברבע שעה, וההורים של הילד שבו לעיסוקם, כאילו כל יום ילד שלהם כמעט מת.

איכשהו נשארתי איתם. לא יום אחד ולא שנה - 12 שנה הייתי עם הבדואים, למעט גיחות קצרות שלי אל הציוויליזציה - כלומר אזור המרכז.

* * *

בגלל 12 השנים הללו, אני חושב שאני יודע יותר מכל פרופסור על המנטאליות הערבית.

כדי להעביר את המציאות המורכבת הזו, צריך ספר שלם - וזו לא כוונתי. רק אומר כמה כללים, שאולי יעזרו לך ולקוראים להבין היכן הם נמצאים.

ובכן - אין שום סיכוי לאדם מערבי להבין את הראש הערבי. כפי שאין כל דרך להסביר לעיוור מלידה, כיצד נראה צבע אדום. המערב מודד כל דבר בשחור-לבן, אהבה-שנאה, טוב-רע, שקר-אמת, אכזריות-רחמנות. ואילו אצל בן ערב, הכל כביכול מטושטש. אין שחור-לבן, אלא אוסף של גוונים, שפעם הם שחור ופעם לבן, פעם אפור בהיר ופעם כהה. אהבה יכולה להפוך לשנאה, ולהיפך. השקר הוא סוג של אמת, שנאמרת בצורה רכה יותר. יש קיצורי דרך וייפוי המציאות, והרבה דמיון, שנחשב חלק בלתי נפרד מהחיים. אמנם המערב החליט להפריד משום מה בין הדמיון והמציאות, ואילו הערבים רואים את הדמיון כחלק בלתי נפרד מהמציאות. לא בטוח שהם לא צודקים.

גם בנושא של רחמנות ואכזריות, הכל שונה מהראש המערבי. באופן מקדים הייתי אומר חד משמעית, שמי שחושב שהערבי אכזרי יותר מהאירופאי, אינו אלא טועה. השואה תוכיח יותר מכול. ההבדל בין אכזריות הערבית לבין זו מערבית - היא שהערבים פועלים על פי רגשות, והמערביים על פי השכל. לפיכך אכזריותו של הערבי תהיה פחות אפקטיבית. הערבים אינם מסוגלים, למשל, להתנהגות של הנאצים, שעד לתאי-הגזים ממש הראו פנים שוחקות ליהודים. הערבי אינו מסוגל למשמעת שכזו לאורך זמן. אגב, במאורעות תרפ"ט בחברון, עד היום אין תשובה האם הערבים רצו כל הזמן לטבוח ביהודים, או שבאמת היו ידידים שלהם, וכתוצאה מהסתה רגעית החליטו לטבוח בהם. אני מצדד בדעה האחרונה...

רבים רואים גם בנקמת הדם הערבית, הוכחה לאכזריות נוראה, אולם לדעתי, המנהג הזה גורם לאנשים לחשוב היטב לפני שהם נוטלים חיים. בן אדם בתל אביב שחושב, חלילה, להרוג מישהו, יודע שלכל היותר הוא ייתפס וישב בכלא. לעומת זאת, בן אדם ברהט, יודע כי אם יהרוג מישהו - העניין הזה יקצור המונים ממשפחתו, לאורך 100 שנה ויותר. הוא כבר לא חושב בקטן, אלא בגדול, ובדרך כלל נמנע מלהרוג (אילולא מנהג נקמת הדם, היו ההריגות אצל הישמעאלים נפוצות, לא פחות מלידות... שכן מדובר בעם מהיר חמה, שחי על חרבו. נקמת הדם היא דוקא האיזון שלהם).

אני מתנצל על ההקדמה הארוכה הזו, אך היא קשורה לסיפור שרציתי לספר.

* * *

כאמור, מגיל 17 חייתי אצל הבדואים, וניתן לומר שממש נקשרתי אליהם ותכננתי לחיות את חיי לצדם.

כשהגעתי לגיל 20, הבנתי שזה לא יהיה פשוט. משום שגם אם קיבלו אותי בסבר פנים יפות כאחד משלהם - להתחתן עם בת השבט לא אוכל - שכן יעדיפו את מותה, מאשר נישואיה ליהודי.

וזה די הציק לי, מפני שהייתי מוגבל מאד. יהודייה לא בדיוק תשמח לגור במאהל בנגב, וערבייה לעולם לא תסכים להתחתן עם יהודי (בחטאיי הרבים, לא הבנתי איזו בעיה זו מצדי).

למעשה, חייתי לבדי עד גיל 28, עבדתי כמדריך טיולים באזור יהודה והנגב, לעיתים כנהג טיולי ג'יפים, ובלילה הייתי חוזר למאהל.

* * *

בין אנשי השבט, היה בדואי אחד שלאשתו קראו כולם "היהודייה".

מסתבר שהוא נישא עם יהודייה שהתאסלמה בגללו (וזה מותר להם), ולמרות עשרים השנים שעברו, עדיין קראו לה "היהודייה" - מה שמראה, שגם הם מבינים שיהודי לעולם אינו יכול לצאת מיהדותו.

רק מה, הבדואי הזה היה איש רע - גם על פי מושגי הערבים. וכשאני מדבר על שבט שבו לנשים אפילו אין מילה קטנה, ובעל טוב זה אחד שנותן מכות לא חזקות... ניתן להבין מהו בעל רע.

היא היתה סובלת מאד, אבל בתכל'ס, אף אחד לא התערב. בשקט אמרו לי, שכל היהודיות שמתאסלמות מקבלות יחס כזה. צעירי הבדואים הסבירו לי את העניין בכך, ש"האף שלהן למעלה, וצריך להוריד אותו".

כשאני הגעתי למאהל, היו ליהודייה הזו בת בגיל 6 וילד בן 4. במהלך 12 שנות שהייתי, נולדו עוד חמישה, ואני אף פעם לא הבנתי איך יהודייה שנולדה בחולון, יכולה להמשיך לחיות באוהל עם בעל אכזר שכזה. בעצם את הרצון לחיות באוהל הבנתי, שכן אני עצמי העדפתי אותו על חיים בצל אב אכזר, אך לי לפחות היתה חופשיות מלאה, ואילו היא סבלה גם מאכזריות וגם מאוהל?

ויום אחד, כאילו כדי לענות על תמיהותי, היא פשוט נעלמה, עם הבת הגדולה ועוד שניים מהילדים הקטנים.

אמרו שהיא עלתה לאיזו משאית שעברה בכביש למטה, והסתלקה.

בעלה שלח אנשים שיחפשו אותה - אבל היא כאילו נעלמו עקבותיה.

* * *

כמה נכבדים באו אליי וביקשו שאעשה מאמץ לחפש אותה אצל היהודים. הם אמרו לי שיש להם מידע, שארגון יהודי מסוים קלט אותה והוא משכן אותה במעון סודי. "אתה יהודי - לא תהיה לך בעיה," אמרו לי.

רציתי לשאול אותם, מדוע הם דואגים למישהו שמענה את אשתו - אך לא עשיתי זאת, גם משום כבודם, וגם משום שידעתי לבד את התשובה. ידעתי שגם הם מסתייגים ממנו, אך הם חייבים לשמור על מסגרת השבט, כדי שלא להביא רעיונות לאחרים, וגם למחוק את החרפה - ולהם יש רק דרך אחת למחוק חרפות.

יצאתי למרכז הארץ בלי חשק, אך התכוונתי להביא להם את המידע, משום שהיתה לי הכרת הטוב אליהם.

הרמתי טלפונים לכמה חברים שלשעבר, שנזכרו בי מיד. לא סיפרתי להם לאן נעלמתי, והם לא העלו על דעתם מה שעבר עליי בשנים הארוכות הללו. ביקשתי מהם לברר על מקלט לנשים שברחו מערבים. הם לא חשו לרגע שאני רוצה להזיק להם, כפי שאף אחד אינו חושד בחברו שהוא משרת ערבים. בתום כמה ימים היה להם מידע על מישהו שיודע, והם סידרו לי פגישה איתו.

הם לא אמרו לי שהמישהו הזה, הוא לא רק יודע. הוא חרדי מארגון 'לב לאחים', שנמצא בעניינים חזק מאד.

אחרי שראיתי אותו, זה היה מאוחר. לא יכולתי להיעלם לו פתאום, לכן פתחתי בשיחה איתו. מכרתי לו משהו שאני מכיר את האישה וחייב לה כסף, אבל הוא היה חשדן, והתחיל לחקור אותי. ראיתי שהמצב מסתבך, ואמרתי לו שאני ממהר - אבל הוא התחיל לדבר איתי בכיוון אחר לגמרי.

הוא אומר לי: "אתה יהודי, ואף יהודי לא ייתן יד להפיל יהודי אחר. יש לי תחושה שנשלחת על ידי הבעל," אמר. "אני רוצה שתשתף איתי פעולה, לא בגלל שאעשה לך משהו - בגלל שאתה יהודי."

האמת, הוא נהג בחכמה. אם היה מאיים עליי לא היה לו סיכוי, אך הוא בא כבן אדם אנושי, ואני ממילא לא הייתי להוט להרוס את החיים של האישה הזאת, אז מצאנו שפה משותפת. סיפרתי לו הכל, מאז ברחתי מהבית, ועד לרגע שאני יושב לידו.

* * *

הוא התחיל לדבר אל ליבי, ושוב היה לו כיוון נכון והבנה לנגוע בנקודות הרגישות. הוא שאל אותי אם יש לי סיכוי להתחתן. זו היתה שאלה ממש במקומה, כי הדבר הטריד אותי. אמרתי לו שאין לי סיכוי. אבל מצד שני, לאחר כל השנים הללו, אני לא מוצא שפה משותפת אם מישהי שלא גדלה במאהל. ואיך שאני מסביר לו את זה, אני מבין שאני לכוד במלכודת. מצד אחד, איני יכול להתחתן עם בדואית, מצד שני, איני מוצא יהודייה שתתאים לי.

ואז הוא אומר לי: "אני חושב שמצאתי פתרון לבעיה שלך - יש לי בחורה יהודייה שגדלה במאהל בדואי."

אני אומר לו: "בטח, ומה יש לך עוד?"

והוא אומר: "הבת של האישה שאותה נשלחת לחפש, מתאימה לך - היא יהודייה, והיא גדלה במאהל בדואי. מה דעתך?"

התלהבתי. זה היה נראה רעיון בלתי רגיל, אבל הוא אמר שצריך לשאול את הכלה, מאחר ואבא שלה לא כל כך בסביבה...

עברו יום-יומיים, והוא חזר ואמר שהם מכירים אותי היטב, וחושבים שאני בחור טוב (מה שנכון נכון...). אבל אני עוד רציתי לראות במי מדובר (מאחר ולא ראיתי מעולם את הבחורה).

הם סידרו פגישה, שאמנם היתה בתחילה רוויה בחשדנות, משום שהאימא כל הזמן חשדה שאני איזה מלכודת של הבעל - והאמת היה לה על מה לחשוד, נניח שבאמת הייתי שליח של בעלה.

מי שהרס את חומת החשדנות, היה הבן אדם מ'לב לאחים', שהאמין בי מהרגע הראשון, ואני מודה לו עד היום על זה - וגם - הבחורה עצמה שמרגע שנפגשנו, פשוט הסתדרנו והאמנו זה לזה.

התארסנו. חשבתי אם לחזור למאהל ולהודיע לבעל שלא מצאתי כלום, אך ליתר ביטחון העדפתי לנתק קשר, ופשוט להיעלם מחייהם.

הקשר עם 'לב לאחים' העמיק. הלכתי עם ארוסתי לסמינריון, והתקרבנו ליהדות.

בחתונה שלי לא היו קרובים - חוץ מאימא שלי, ועוד אחות אחת, והרבה אנשים חרדים וחרדיות, שבאו לשמח חתן וכלה.

כל הסיפור הזה, היה לפני עשר שנים. כיום חיי הם רגילים ופשוטים, יחסית לסערות ולחוויות שעברתי בנעוריי. מה שיצא לי מכל העניין, הוא ידע עצום על המנטאליות הערבית, ואני משתדל לקחת את הדברים הטובים, ובהחלט יש כאלה.

אם שמת לב, אני די חצוי ביחס שלי אל הערבים. נראה שהכנסת האורחים עשתה לי משהו. מובן שאני לא מתגעגע למאהל, ובוודאי לא לדת האסלאם (אליה לא נמשכתי מעולם). אולי אכתוב ספר על השנים הללו, אך בינתיים אני חי באושר ובעושר עם רעייתי ושלושת ילדיי. אנו מתגוררים בבית (לא באוהל) במרכז הארץ. אני במתכוון לא אומר באיזו עיר, משום שיש עוד משהו שאני יודע על בדואים: לבדואי יש זיכרון ארוך. גם אחרי 40 שנה הוא עלול לחפש אותך.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 26 ספטמבר 2016, 10:48

החקיין

איש עסקים אמריקני נתקל במתחרה קשה, הפועל בדרך משונה. הוא פשוט מחקה את המפעל שלו, את מסעי הפרסום, ואפילו את הפרסים שהוא מחלק. צעד אחר צעד הוא מהלך בעקבותיו. ורק כאשר הוא מצליח לעקוף אותו - אין לו יותר לאן ללכת. סיפורו של חקיין


80815_tumb_750Xauto.jpg
80815_tumb_750Xauto.jpg (82.45 KiB) נצפה 13308 פעמים


אני איש עסקים, תושב ארה"ב, העוסק בתחום האומנות. העסק שלי מבוסס על רעיונות, שאותם אני משווק כמוצרים.

אם אתה רוצה דוגמה לרעיון כזה, קח את השרביט מכסף שבאמצעותו מדליקים את נרות השבת, או את הבקבוקים לשבת המצופים בעור, ואת נרות החנוכה ששוברים. כאלה רעיונות יש לי כמעט מדי שבוע, והמיוחד הוא שאני "אומר ועושה". כשיש לי רעיון ממש טוב - אני דואג מיד לבצע אותו ולמכור.

עד מהרה היה לי עסק גדול, המעסיק כשלושים עובדים. הרעיונות היו שלי, אך הביצוע הוטל על העובדים. אם זה היה מוצר עשוי עור - היינו שולחים את אחד העובדים למקום בו ניתן להשיג עור מעובד בזול, ואם היה זה מוצר חשמלי, היינו שולחים עובד אחר להונג קונג. לפעמים היינו משיגים במזרח הרחוק מוצר מושלם במחיר מוזל, אותו היינו מוכרים בכל העולם ברווח נאה.

אחד העובדים שלי היה בחור שאפתן וחוצפן. קיבלתי אותו בגלל לחץ של בני משפחה, שהיללו ושיבחו אותו מאד. עליי הוא לא עשה רושם מיוחד, אבל קיבלתי אותו לניסיון.

הוא לא התבלט אצלי במיוחד, והאמת היא, שגם לא היו לו הזדמנויות גדולות. פיטרתי אותו מהר מאד, לאחר ששמתי לב שהוא מעכיר את האווירה במריבות ובמאבקי כוח. היה לו פה גדול, ובו היה עושה שימוש רב, כדי לסכסך בין העובדים, ולהמריד את כולם נגד ההנהלה.

הקש ששבר את הגמל היה כאשר כינס מסביבו כמה עובדים ואמר: "אנחנו עובדים, והוא עושה את הכסף. במקום שנעבוד בשבילו - היינו עובדים בשביל עצמנו ומרוויחים את הכסף."

נו, מובן ששלחתי אותו לעבוד בשביל עצמו.

הוא יצא, כמובן, עם הרבה כעס ורצון לנקום. הבנתי שהוא ינסה להתחרות בי.

אך לא העליתי על דעתי באיזו צורה יבחר לעשות זאת.

* * *

היה זה כמה חודשים לפני פסח. אנחנו עבדנו על מוצר חדש, מחזיק למצות מעור. משהו יפהפה. כאשר התחלנו לשווק את המוצר, אמרו לנו הסוחרים כי הציעו להם את אותו מוצר בחצי מחיר. ביקשתי לראות דוגמה. היה זה חיקוי מדויק של היצירה שלנו, אמנם עשוי עור מסוג גרוע, אך חיצונית - אין מה לדבר. אותו הדבר.

עוד לפני ששמעתי את שם המשווק, הבנתי שמדובר בעובד שלי לשעבר.

הוא פשוט גנב את הרעיון והשתמש בו.

גם שיטות השיווק שלו היו דומות לחלוטין לאלה שלי. הוא אפילו לא ניסה להסתיר זאת. הוא היה מחקה אפילו את נוסח המכתבים שהייתי כותב ללקוחות, את הדילים שהייתי מציע להם, את מסע הפרסום שהייתי עושה לכל מוצר - העתיק בדייקנות כה רבה, עד שאפילו בני משפחתי טעו לחשוב שמדובר במוצר שלי.

בקיצור, הבחור החליט להתביית עליי ולחקות כל צעד שלי.

* * *

עד מהרה, כל המוצרים שהיו פרי הרעיונות שלי - שווקו על ידו. המוכרים אפילו נהגו להציע ללקוחותיהם: "זה חיקוי מדויק של החברה ההיא - רק בחצי מחיר". גיליתי שהאנשים לא כל כך מעוניינים להעניש חקיין. גם כאשר הם שומעים את גודל העוול, הם מושכים בכתפיהם ואומרים: "הוא מושחת, הבחור הזה, אבל לי זה עלה חצי מחיר."

משום מה, העדפתי בתחילה שלא לתבוע אותו לדין. אך משראיתי כי לבחור אין כל מעצורים, והוא מחקה את מוצריי, בעזות פנים, בלי טיפת בושה - תבעתי אותו לדין תורה. הוכחתי כי מדובר ברעיונות שלי, שהוא חיקה, ובאמת הוא נדרש לשנות את מוצריו. הוא ביצע שינויים לא משמעותיים, ובעזרת כל מיני תעלולים של רישום תחת חברות קש, המשיך בעצם לעבוד כבימים ימימה.

כאב לי שהאיש גונב את רוחי, את רעיונותיי. חשבתי על כך, שכל אחד יכול היה לעשות זאת, פשוט להעתיק ולמכור. אבל אנשים לא עושים זאת, כי יש להם כבוד עצמי. הם לא יוכלו להסתכל בעיניים של הנשים והילדים שלהם, שידעו כי הם גונבים רעיונות מאחרים. אבל הבחור ההוא היה עז פנים ומחוצף, חסר כבוד עצמי מינימאלי.

ברוב ייאושי, הלכתי אז לאחד מגדולי התורה באמריקה וסיפרתי לו את הסיפור. הוא אמר לי: "אני מציע לך לא לעשות דבר. אל תילחם בו ואל תתבע אותו. לפי תיאורך - מדובר באדם נבזה, ללא בושה וללא שום גבולות. אדם כזה כבר ירסק את עצמו לבד. אתה לא צריך לעשות שום דבר בנידון."

* * *

ובאמת, תוך שנה הוא הסתכסך עם העובדים שעברו ממני אליו, על דברים פעוטים, כמו: ויכוחים על שעות נוספות להן התכחש, וניסיונות לקפח את חלקם באחוזי הרווח (היו שניים שכדי לפתות אותם לעבור - הציע להם אחוזים מרווחיו). הוא רימה אותם, ואחר כך הסתכסך איתם ופגע בהם. חלקם חזרו אליי, ואת חלקם לא יכולתי לקבל, משום שאחרים מילאו את מקומם. תקופה ממושכת לאחר מכן, הם נותרו ללא עבודה.

ראיתי איך הבן אדם צובר שונאים, חוץ מכסף. בדקתי את עצמי וראיתי, שאני, ברוך ה', לא צובר שונאים, ובסך הכול יחסיי עם עובדיי טובים מאד.

ובכל זאת, התחושה היתה נוראה. האדם ההוא נצמד אליי כמו עלוקה. לא היה מוצר אחד שלא חיקה. לא היה מבצע אחד שלא עשה גם הוא, בדרך כלל מספר ימים אחריי - על אף שכולם הבינו שמדובר בחקיין. נסה לתאר לך, שחברה מסוימת מציעה שלושה מוצרים במחיר אחד, כאשר מתבצעת הגרלה בין הרוכשים, והזוכים מקבלים נופש במלון מסוים, ולאחר יומיים - מופיעה באותו עיתון מודעה של החברה המתחרה, שגם היא מציעה שלושה מוצרים במחיר אחד, והגרלה בין הרוכשים, והזוכים מקבלים נופש באותו מלון עצמו.

הבנתי, ולא רק אני, שלבחור אין אפילו שמץ של מקוריות. הכול אצלו חקיינות מכף רגל ועד ראש. כאשר ייסדתי קו טלפוני פתוח להזמנות - ייסד גם הוא כמוהו. כאשר ערכתי תחרות להשקת שם מוצר - עשה גם הוא אותו הדבר, עם אותו מוצר. החקיינות שלו הפכה לדבר מפורסם, והוא ידע זאת היטב, אך נראה היה שכלל לא היה אכפת לו.

המאבק בינינו החל להיות רציני יותר, כאשר הבנתי שהוא מפעיל נגדי בלשים.

כמה מוצרים שפותחו אצלנו, אך הופיעו אצלו חודש לפנינו - הציבו אותי בפני מלחמה חדשה.

הבחור שיכלל את חקיינותו עד כדי כך, שהוא מציע את החקיינות, עוד לפני שהמקור יצא לאור... ברוב חוצפתו, פרסם את המוצרים הללו תחת אזהרה: "היזהרו מחיקויים".

אם הוא רצה להרוג אותי עסקית - הוא לא הצליח, אבל כאן התחלתי לקחת אישית את העניין. הבנתי שהאיש גוזל את רוחי את רעיונותיי, ואיש אינו מסייע ועוזר לי. יש חוקים נגד גניבה ושוד, אך אין איש שיעזור לך כששודדים את רוחך.

* * *

הלכתי שוב לאותו גדול בתורה (שנפטר לא מזמן). ראיתי שהוא ממש מתרגז. הוא הניע ראשו לכאן ולכאן ואמר: "איזו חוצפה, איזו עזות פנים". סוף סוף ראיתי שמישהו מבין את הכאב והצער שלי, אחרי שכל כך הרבה אנשים ראו את הכעס שלי עליו - ככעס רגיל על מתחרה עסקי. הם לא הבינו שיש לי הרבה מתחרים, שאיתם אני ביחסים מצויינים, ושלאחדים מהם עזרתי בימים קשים. הם לא הבינו שלא הייתי כועס, לו היה ממציא רעיונות משל עצמו ומוכר אותם. הכעס שלי היה על כך, שהוא גונב את הרעיונות ממני, ומוכר משהו שאינו שייך לו.

אבל הרב הבין אותי, חשב קצת וסיפר לי סיפור קטן: מעשה במלך שהזמין שני ציירים לצייר את קירות האולם הראשי בארמון שלו, כאשר כל צייר היה צריך לצייר שני קירות. הוא נתן להם חצי שנה לעשות זאת.

בעוד הצייר האחד עמל ומשקיע בציורים ובצבעים - היה השני מתבטל, וכמעט לא נכח במקום.

עברו כמה חודשים, והראשון כבר סיים קיר אחד, והתחיל לצייר את הקיר הצמוד לו, ואילו השני - כלום.

כיומיים לפני תום הזמן, הצייר הראשון כבר סיים את מלאכתו ושקד על תיקונים אחרונים - בעוד השני אינו עושה דבר.

ביום האחרון, הגיעו כמה משאיות אל המקום ופרקו לוחות ענק שהתגלו כמראות. הצייר השני הציב אותם מול הקירות של הצייר הראשון, וכך התגלה מראה מקסים של אולם מצוייר כולו...

כאשר הגיע המלך, הוא נהנה מאד מהציורים והחמיא לצייר הראשון על עבודתו הקשה ועל ציוריו המדהימים, לאחר מכן פקד על שניים ממשרתיו להניח ליד הקירות שעליהם הציורים המקוריים - שני ארגזים גדושים במטבעות זהב.

הצייר השני, ההוא שהניח את המראה, ציפה גם הוא למתת כלשהי. משראה שהמלך פונה ללכת, אמר: "אדוני המלך, מה איתי? אני עשיתי דבר גדול משלו. אצלו רואים רק את הציורים, ואילו אצלי גם דמותך משתקפת בתוך הציורים. האם לא מגיע לי גמול, לפחות כמו שלו?"

הביט בו המלך בתימהון ואמר: "ומה רצונך? הרי נתתי לך את שכרך. ראה בעצמך." והצביע לכיוון שני הארגזים של הצייר הראשון, שהשתקפו להם במראה...

נהניתי מאד מהסיפור, בעיקר מהמחמאה שבו, שמכירה בכך שאני הוא המקור. ואז אמר הרב: "אדם נהנה מיגיע כפיו. לא ייתכן שאדם ייהנה מיגיע כפיו של האחר. לא ייתכן שזה יימשך לאורך זמן. בסופו של דבר, כספו יעלה בעשן."

נצרתי את הדבר בליבי.

* * *

מכיוון ששיטותיו של החקיין הפכו למתוחכמות ביותר, התחלתי להיות פרנואיד ממש. הסתרתי מעובדיי את תוכניותיי, עד שכמעט לא היה צורך בהם, שהרי כל העסק שלי היה מבוסס על רעיונות שאחרים מסייעים לי לבצע. התחלתי להיזהר בשיחות טלפוניות, ממעקבים בפגישות. בקיצור, האיש הזה הפך אותי לרדוף ממש.

באותה עת, הוצע לי עסק שלא היה קשור כלל לעבודתי הרגילה. מדובר היה בהשקעה גדולה, בפרויקט מגדלי משרדים, במקום שאמור להתפתח למרכז עסקי גדול. מכיוון שהיה לי ממון להשקיע, התעניינתי מאד בעסקה, וכאן לא נהגתי באותה זהירות, משום שלא העליתי על דעתי שהחקיין מתעניין גם בהשקעותיי האחרות.

מספר פגישות עסקיות עם אנשי עסקים, חלקם מיפן - הולידו הסכם בראשי פרקים, כאשר עורכי הדין שלי ושלהם עמדו תוך מספר ימים להכין את החוזה לחתימה.

יום לפני החתימה, מתקשר אליי עורך הדין שלי היסטרי. מסתבר שהמוכרים משהים את המשא ומתן, בשל הצעה קורצת יותר שהגיעה אליהם לרכישת המתחם.

בירור אחד ושניים, גילו מי עומד מאחורי המשא ומתן - החקיין שלי. הבן אדם פשוט החליט להיות עלוקה.

מעולם לא הייתי קרוב להתפרצות זעם כמו אז. הרגשתי כעס גדול כל כך כלפיו, שחששתי שאני מאבד שליטה. בעצת אשתי, נסעתי שוב לאותו גדול בתורה. הוא עצם את עיניו ואמר: "תן לו. אם משמיים העסקה שלך - הוא ייכשל במשא ומתן - אתה תראה."

חיכיתי בבית במתח, ולצערי הרב התברר, כי למרות דבריו של הרב - העסקה נחתמה.

אני רוצה לדלג לך על הימים שעברו עליי לאחר מכן. חשתי שמישהו פשוט נכנס לתוך נשמתי ועושה בה כטוב בעיניו. מישהו חסר כישרון, שכל מה שהוא עשה בחייו, זה להיצמד למישהו כשרוני ולחקות אותו, ואפילו להקדים אותו. תחושת אי הצדק הזו - פשוט הרגה אותי.

אבל לאחר חודשיים, הגיע סוף מהיר לסיפור. מתברר שהחקיין שלי נפל בידי נוכלים מתוחכמים בשיטת עוקץ, שהופיעה בכל עיתוני ניו יורק. החקיין שלי התחייב על סכומים, שהם פי עשרה ויותר מנכסיו, ואף סיבך משקיעים אחרים. הם נעלמו עם הכסף, והוא נותר עם המשכנתאות, בחובות של עשרות מיליוני דולרים, עבור קרקע שלא הייתה ולא נבראה.

חשבתי כמה הייתי קרוב לעסקה הזו וכמה רציתי אותה. חשבתי על כך, שאם הייתה יוצאת לפועל - הייתי מקבל התקפת לב. לא מאובדן הכסף, אלא מהבושות שעשתה העיתונות לאלה שנפלו בפח. הם ממש עשו מטעמים מכל העניין.

וממש כמו שאמר רבי ומורי: "כספו כעשן יתנדף." המסך ירד על האיש שגרם לי סבל יותר מעשר שנים, וכיום אני חש משוחרר ממי שראיתי בו רודף של ממש.

מה שמשמח אותי כיום, חמש שנים אחרי - שלא חשתי אף לא לרגע שמחה לאיד. אפילו היו בי קצת רחמים על האיש שעלה על סולם, ורק כשהגיע לראשו, התברר כי לא היו בו שלבים.

השמחה היחידה שלי - ואני חושב שתבין זאת - שהוא ירד מהגב שלי, כי הסולם שלו - הייתי אני.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 26 ספטמבר 2016, 10:49

מצוקה לדורות

רוב האנשים בעולם נקלעים בתקופה מסוימת בחייהם למצוקה. אך יש כאלה שנולדים איתה, מתים איתה ואף מורישים אותה לילדיהם ולנכדיהם. האם ניתן להיחלץ ממעגל העוני והמצוקה? סיפור על השקעה רגשית מול חסך רגשי


80291_tumb_750Xauto.jpg
80291_tumb_750Xauto.jpg (55.85 KiB) נצפה 13308 פעמים


את הסיפור שלי אני רוצה להתחיל דווקא מסבתי.

היא הגיעה לארץ בגיל שמונה, ושיכנו את משפחתה בשכונת מצוקה. הוריה התמוטטו נפשית, והיא נותרה לבדה.

בגיל שלוש עשרה, נלקחה סבתי למוסד סגור לנערות חוסות.

בגיל שש עשרה, התחתנה עם מישהו, גם הוא ממשפחה הרוסה. בגיל שבע עשרה נולדה לה ילדה, ובעלה הצעיר עזב את הבית.

הילדה גדלה רק עם אמא, שאינה יודעת כמעט קרוא וכתוב. היא הלכה לבית הספר כשהתחשק לה, ולא הרבה התחשק לה. היא חוותה מקרוב את אורח החיים של האם - וזה היה אורח חיים גרוע ביותר - נטול משמעת ונטול גבולות. היא לא זכתה לאהבה ולתשומת לב. לאמה לא היה כוח בשבילה. היא לא ידעה, למשל, שתינוקת צריכה לצאת ולזחול על הרצפה. היא לא ידעה שאפשר לדבר אל ילד, גם אם הוא לא מבין אותך. היא השקתה את הילדה מבקבוק - כמובן, בימים שהיה לה כסף לקנות לה מעט אוכל. היו ימים שלא היה.

הן התגוררו בחדר אחד, כך שגם אם רצתה לזחול - לא היה לה לאן. התוצאה הייתה ילדה שמבחינה גופנית אולי נראית רגיל, אולי אף טוב מן הרגיל, אבל מבחינה נפשית ולימודית, אפס גמור.

דור שני למשפחת מצוקה.

* * *

הילדה סיימה את בית הספר, עם יותר ימי היעדרות מימי לימודים. היא לא המשיכה לתיכון. היא פשוט החלה להסתובב ברחובות, ובגיל ארבע עשרה, כמעט כמו אמה - נכנסה למוסד, בדיוק לאותו מוסד בו שהתה אמה.

הפסיכולוג המנהל את המוסד, שוחח איתה וסיפר לה, מה שכבר ידעה, שאמא שלה שהתה גם היא במוסד הזה, מאותן סיבות שבגללן היא הגיעה לשם. הוא הציע לה לצאת ממעגל העוני וההידרדרות, ולנסות לשקם את עצמה, ללמוד ולהתפתח.

היה שם במוסד כל מה שצריך כדי להתפתח, אך מה שהפסדת במשך ארבע עשרה שנה, לא תמיד ניתן להחזיר.

המוסד אמנם נתן לה בית חם, אפשרויות לימודיות וחברתיות, אך היא לא לקחה את כל מה שניתן לה שם.

בשלב מסוים, היא התחתנה, בגיל מוקדם ובגיל שמונה עשרה, ממש כמו אמא שלה, ילדה בת.

הבת הזו היא אני.

האמת היא, שחבל לחזור על הסיפור בפעם השלישית, אבל זה פשוט חזר על עצמו: ילדות ללא נתינה רגשית, עוני מחפיר, תת־תזונה, הזנחה נוראית, מכות, השפלה, מצוקה ודיכאון. זה מה שאני זוכרת משנות ילדותי.

דור שלישי לעוני ומצוקה.

למזלי, אמי הייתה גרועה אף יותר מאמא שלה, ובפעם המי־יודע־כמה שמצאו אותי מוזנחת ומורעבת, לקחו אותי למוסד סגור.

כן, אותו מוסד בדיוק.

למרבה המזל, הייתי אז בת שמונה. נמנעו ממני חמש שנות הידרדרות.

קיבל אותי אותו פסיכולוג, שהכיר את אמי ואת סבתי. הוא שוחח אתי אותה שיחה ששוחח עם אמי. על פניו ראיתי, שהוא עצמו לא מאמין במה שהוא אומר, אך הוא היה מאד טוב ומתחשב.

* * *

וכאן באות שנים לא פשוטות של עליות ושל נפילות, כאשר למזלי, תמיד היה לי מקום חם לחזור אליו, ואנשים ששמעו אותי, העניקו לי, קבעו לי גבולות, הענישו אותי, וגם נתנו לי מתנות ותשבחות.

עם השנים, הצטרפו אל המוסד בנות, שמצבן היה גרוע משלי, ובהחלט למדתי מהן הרבה דברים - לא ממש טובים, שהזיקו לי, אך עדיין מצבי היה טוב משלהן.

בגיל שמונה עשרה התחתנתי עם בחור פשוט, ממשפחה פשוטה עוד יותר.

אחרי שהתחתנו והוא הכיר את משפחתי הנחמדה, אמרתי לו שזהו, הגיע הזמן שנצא מהמעגל שנכנסנו אליו. התחלנו לעבוד בעבודות קשות, כדי להרוויח קצת. כאמור, שנה לאחר נישואיי ילדתי בן, ועברה עלינו תקופה קשה מאד, כי אף אחת מהמשפחות לא תמכה בנו. בעלי כבר החל להישבר, אך אני אמרתי לעצמי, שלא אתן לזה לקרות.

לא לקחתי חופשת לידה. עבדתי קשה כדי שלילדי יהיה אוכל, וגם צעצועים קניתי לו. בתחילה קניתי צעצועים שבכלל לא התאימו, כמו לגו ואופניים - לילד בן שלושה חודשים. האחות בטיפת חלב התעניינה והציעה לי משחקים שנותנים גירוי לילד, כדי שיתפתח.

לא הייתי משכילה או משהו כזה, אבל החלטתי לשמוע לכל מיני תכניות חינוכיות. קראתי ספרים, כדי שבני יקבל הזדמנויות טובות יותר מכפי שהיו לי.

רוויתי נחת מהילד, אהבתי אותו בלי סוף, דיברתי אליו על אף שהרגשתי טיפשה גמורה, וגם שיחקתי אתו במשחקים.

* * *

וכשהגיע הילד לגיל שמונה חודשים, קיבלתי הזמנה מהמוסד שבו למדתי, לבוא עם הילד למפגש חברתי. הם אמרו שתהיה הפעלה, ואנחנו נקבל משחק מהמוסד.

בתחילה לא רציתי ללכת, אבל בעלי שכנע אותי והלכתי.

שמחתי להיפגש עם כל החברות שגדלו אתי, חלקן במשך עשר שנים. כולן היו אמהות צעירות, ורובן נראו רע מאד. הן סיפרו על הצרות שלהן. כולן חיו בעוני ובמחסור, ורק חלקן הקטן זכו לכך שהבעל שלהן יישאר בבית. האחרות גידלו לבד את הילדים. משפחות חד־הוריות, כמו אמי וסבתי.

אך גם אלה שעדיין היו נשואות, סיפרו על קשיים ומריבות כתוצאה מהעוני.

אני שתקתי.

נתנו לכולנו משחק לתינוקות - מעין טבעות מפלסטיק, שמרכיבים מהן פירמידה. ביקשו שכל אמא תיתן לילדה לבנות את הפירמידה.

שמחתי מאד. הנה יש לי סוף סוף הזדמנות להוכיח כמה הילד שלי מוצלח. הייתי בטוחה שבני יוכיח את עצמו יותר מכולם.

התיישבתי לידו, והוא החל לבנות. כמו תמיד, כשרוצים לעשות רושם - הילד נוהג דווקא להפך. בתחילה, פיזר וזרק את הטבעות והתגלגל איתן מצחוק. גם אותי זה הצחיק, וצחקתי אתו. אחר כך אמרתי לו: "בוא נבנה את זה." והוא באמת הניח את הטבעת הכי קטנה, עליה את הבינונית, ואחר כך פירק את הכל.

אמרתי לו: "בוא ננסה מחדש". הייתי בלחץ, כי עדיין לא בנינו דבר. ומה יגידו? הוא התחיל לבנות ללא סדר. הניח טבעת אחת ליד השנייה, במקום זו על זו, ואחר כך עשה מעגל של טבעות מסביב, וכשאמרתי לו לשים אותן זו על זו, הוא הניח ופירק.

כעסתי. אמרתי לו בטון ברור: "חבל, אני רוצה שתבנה עכשיו."

הוא לא היה רגיל שאני מדברת אליו כך, והתחיל לבכות, ואני מיד כעסתי על עצמי, איך אני עושה לו דבר כזה. חיבקתי ונישקתי אותו, ואמרתי: "תעשה מה שאתה רוצה. אתה לא צריך לבנות כלום. רק תשחק. אני אמא רעה, אני מבקשת סליחה."

הוא ראה שאני מפייסת אותו ושב לשחק. הוא לא בנה את המגדל, רק הניח טבעת אחת באמצע, ועוד טבעות מסביבה, ובסוף הניח מקלון קטן שמצא שם, על הטבעת האמצעית.

זה מצא חן בעיניי ומחאתי לו כפיים, ואז הודיעו ברמקול: "נא להפסיק את המשחק ולהשאיר אותו כפי שהוא, בלי לגעת."

עד אז, הייתי מרוכזת במשחק אתו, ורק כעת הסתכלתי מסביבי.

ומה שראיתי גרם לי להלם ובושה.

כל הילדים ביצעו את המשימה. הפירמידות היו מוכנות ללא דופי.

ואילו שלי...

אוי לה לאותה בושה. טבעות מסביב ומקל למעלה, לא ממש מסודר, לא ממש עגול, ובכל מקרה, ממש לא פירמידה.

כולן הסתכלו עליי די ברחמים, ואחת אפילו אמרה בלי טאקט: "את צריכה ללכת עם הילד שלך לאיזה מכון התפתחות"...

האחרות פשוט הביטו בי ברחמים, ואני התחלתי לבכות. איזו אמא אני! איפה טעיתי?!

* * *

ואז דיבר הפסיכולוג: "עשינו תחרות בין הילדים הקטנים, וכדי לעקוב אחר המנצחים, הסרטנו את כולכם בווידאו. כעת כולכן תוכלנה לצפות במשחק ששיחקתן."

הובא מסך גדול, ועוד לפני שהייתה לי שהות להרהר בדבר, ראינו את עצמנו משחקות עם הילדים.

מסתבר, שכל הילדים החלו לפזר ולהעיף את הטבעות לכל עבר. ואז ראינו אמא שאומרת לילד: "תיקח את הטבעת הזו. לא את הגדולה, את הבינונית. הנה, קח," והאם מוציאה במשיכה את הטבעת הגדולה מתוך ידיו של הילד ונותנת את הטבעת הבינונית. הילד דווקא רוצה את הטבעת הגדולה, והוא מתעקש לחפש אותה. האם מחביאה לו. "את זה לא תקבל," היא אומרת. "אתה חייב לשים את הבינונית, ורק אחר כך תקבל את הגדולה."

מבוכה בקהל. המצלמה זזה לזוג אחר.

שם האם מסבירה לילד שלה מה הוא צריך לעשות, ועוד לפני שהוא מתחיל, היא בונה את המגדל בעצמה, בתנועות מהירות, ואומרת: "אתה רואה? ככה."

הילד מפרק את המגדל, ואמו מתעצבנת ואומרת לו: "ילד רע, ככה עושים לאמא? כעת אני בונה, ושלא תעז לפרק, שמעת?"

כולם צוחקים.

המצלמה מגיעה לזוג שלישי.

שם האמא מתוחכמת יותר. היא לוקחת את היד של התינוק ובונה אתו את המגדל. הבעיה היא, שהיד שלו לא מספיק ארוכה כדי להגיע לכל הטבעות, אז היא לו מותחת את היד, ובלי לשים לב, גוררת את הילד עד לטבעת הנכונה. הוא צורח מכאבים, והיא אף לא מסתכלת לכיוונו. בעזרת היד היא גוררת אותו חזרה למשחק, ומניחה את הטבעת במקומו, כמובן דרך היד של הילד. הילד צורח, והיא סותרת לו בלחי ואומרת: "די, יא בכיין, תפסיק כבר להפריע לי לבנות."

התינוק בוכה, הקהל משתנק.

האמא, אגב, היא זו ששלחה אותי למכון להתפתחות...

ובסוף, כשכולם הבינו את ה'פרינציפ', מגיעה המצלמה אליי.

* * *

וכולם רואים איך אני יושבת על הרצפה, נותנת לילד החמוד שלי להעיף את הטבעות לכל עבר, ואני מביאה אותן חזרה, ואיך הוא מתחיל לבנות, ואחר כך מפרק ומתגלגל מצחוק. אני צוחקת אתו ומבקשת ממנו לבנות מגדל, והוא, במקום זה, בונה מה שבא לו ומפרק. אני אומרת לו: "עכשיו אני רוצה שתבנה," והוא מתחיל לבכות, ואני מבקשת סליחה ואומרת: "תבנה איך שאתה רוצה," ובסוף הילד שלי בונה לאט לאט את מה שבא לו לבנות, לא מה שאמרו לאמא שלו. משהו אחר, יצירה פרטית שלו.

קאט.

מחיאות כפיים מפרגנות מכולן.

אני זוכה בפרס. זה היה פרס נוסף לאמא, לא לילד. הפסיכולוג הקפיד להדגיש, שכל הילדים יקבלו את המשחק בתור פרס, ואילו האם הזוכה מקבלת פרס נוסף.

אחר כך הוא נתן הרצאה, על אמהות שרואות את הילד כחלק מהן, כאילו אין לו רצון משלו - לעומת אמהות שמבינות שלכל ילד יש טבע ורצונות שונים, וממילא הן לא מנסות לכפות את עצמן עליו.

לא ממש הקשבתי להרצאה, כי התרגשתי מאד. הייתה לי הוכחה טובה כל כך, שאני אמא מספיק טובה. אני חושבת שזה היה החיזוק הגדול שלי, לצאת ממעגל העוני שהתחיל אצל סבתי.

* * *

חלפו מאז עשר שנים. יש לי שלושה ילדים, והגענו לדירה על ידי חברת "עמידר". אנחנו לא עשירים, אפשר אף לקרוא לנו עניים, אבל הילדים שלי הם ילדים שמורים ומטופחים, והם מקבלים את כל מה שילדים צריכים מהורים: אהבה, אהבה, ושוב אהבה.

לא יצאנו ממעגל העוני, כי 'סינדרלה' יש רק בסיפורי אגדות, אך ממעגל המצוקה יצאנו, אני חושבת.

אמי עדיין מתגלגלת ממקום למקום, מדי פעם מגיעה לבקר, בוכה ומנשקת אותי. היא שמחה לראות את משפחתי, וקשה לה לתפוס איך הצלחתי לצאת ממעגל המצוקה הנורא.

בימים אלה של משבר כלכלי, עוני ומחסור, אני קוראת להורים, ובפרט לאמהות - לא להיכנע לעוני ולא לתת לו להפוך למצוקה. אל תיתנו למצב הכלכלי להשפיע על נפשכן, על יכולתכן להעניק לילדים אהבה וכוח. אני הצלחתי, בעזרת ה' יתברך, ורק בגללו. הוא נתן לי כוחות לצאת ממעגל מצוקה, שקיים שלושה דורות במשפחתי. לכן יהיה קל יותר - פשוט לא להיכנס אליו.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 03 נובמבר 2016, 12:09

עושר השמור לבעליו

מה הייתם עושים לו הייתם מוצאים כמה עשרות אלפי שקלים במזומן? טכנאי חשמל מוצא ועושה את כל הדברים הנכונים... עם תוספת קטנה שמשנה את הכל... סיפור נדיר על יושר, חברות, נאמנות ומסירות...


84232_tumb_750Xauto.jpg
84232_tumb_750Xauto.jpg (80.55 KiB) נצפה 13134 פעמים


בתוך ים המחלוקות והמריבות שאנו עדים להן, הסיפור שאני הולך לספר לך הוא כמו שושנה בשדה קוצים וכמו מים קרים על נפש עייפה וכמו כל פתגם שתמצא לנכון לכתוב.

תחילה אספר לך על מקצועי.

הפרנסה שלי היא בתחום החשמל, אבל קשה להגדיר אותי רק כחשמלאי.

אני עובד בכל דבר שקשור בחשמל, וזה אומר שמעבר לתיקוני קצרים והעברת קווי תאורה, שקעים ומתגים ותיקון כל מכשירי החשמל, אני מעין בנק של חלפים למקררים, למכונות כביסה, למדיחים ולמייבשי כביסה.

כשאתה רואה מכונת כביסה זרוקה בשטח, אינך מעיף מבט לעברה, אבל בשבילי היא אוסף של עשרות חלקים פוטנציאליים, מגומיות ועד תוף, מנוע, ברגים, דלתות, צינורות וכדומה.

כשאני רואה מכשיר חשמלי, הדבר הראשון שאני עושה הוא קודם כל להעמיס אותו על הרכב שלי, ואין זה משנה אם אני בדרך לחתונה או בחזור מאסיפת הורים. עם כל הכבוד, זו הפרנסה, ומכשיר חשמלי - ממגהץ ועד מקרר תעשייתי - הוא בפירוש מקור פרנסה.

אני מעמיס, מביא למחסן ובודק. אם הוא ניתן לתיקון, אתה יכול להרוויח עליו אלף שקל ויותר, ואם הוא לא ראוי לתיקון - אתה מתחיל לפרק אותו עד שלא נשאר ממנו זכר, ואז ייתכן שתרוויח עליו עוד יותר כסף, כי בחודש הבא יהיה מישהו שירצה גומייה; השני - דלת; השלישי - צינור; הרביעי - תוף, וכל אחד ישלם לך בין 200 ל-400 שקלים. כך אנחנו מתפרנסים.

כשאני אומר מתפרנסים, הכוונה לי ולשותפי. אנחנו שותפים זה עשרים שנה. שנינו לומדים במשך היום. הוא בבוקר, אני בערב. אני עובד מהבוקר, ומהצהריים אנחנו עובדים בשותפות. יש עבודות שאנחנו עושים יחד ויש עבודות שמבצעים לחוד. אנחנו מתחלקים בכל, וברוך ד' יש פרנסה טובה.

* * *

באחד הימים הוא מתקשר אליי בשעה 14:00 בצהריים ואומר לי: "תגיע אליי מהר לכתובת זו וזו".

אני שואל אותו: "קרה משהו?"

"תבוא ותראה", הוא עונה.

"האם זה סובל דיחוי?"

והוא אומר: "הכי לא סובל דיחוי שאפשר".

אני כבר מדמיין מה יכול להיות שהוא מצא, אולי תנור חדש ששווה 2000 שקל - כי יש אנשים, שמשום מה זורקים במקום לנקות... - או אפילו מקרר תעשייתי ששווה 5000 שקל.

כשאני מגיע למקום, אני רואה אותו נשען על מייבש כביסה חלוד וישן עם דלת לפני נשירה. מבט מקצועי של מספר שניות מביא אותי למסקנה, שאם אנחנו מוציאים מהחורבה הזו 30 שקלים - אנחנו ברי מזל.

"בשביל הגיגית הזו הבאת אותי לכאן?" אני שואל אותו.

ואז אני מבחין שהוא מזיע כולו. "מה קרה?" אני שואל.

"בוא נעמיס את הדבר הזה על הרכב שלך ואז נדבר".

העמסנו ונסענו לכיוון המחסן. שם הורדנו את הגרוטאה, ורק לאחר שהגיף את הדלתות, הוא מתכופף, מגשש בידיו ואז מוציא...

קופסה של קפה עלית.

"איזה יופי", אני אומר לו, "הרווחנו 49.90 שקל".

"תפתח את הקופסה ותראה שמדובר בקצת יותר", הוא אומר.

אני פותח את הקופסא ומגלה שהיא גדושה בשטרות מגולגלים של 200 שקל.

"זה היה בתוך המכונה, מחוץ לתוף", הוא אומר לי.

אנחנו מרוקנים את קופסת הקפה. מעולם לא חלמתי כמה כסף יכול להיכנס בתוך קופסת קפה קטנה. עשרים ושש חבילות, בכל אחת עשרה שטרות אדומים מגולגלים היטב ומלופפים בגומיות. סך הכל 52,000 שקלים היו שם.

"מה עושים?" אני שואל אותו.

"צריך לברר מי השליך את המייבש", הוא אומר.

התחלנו לברר. תלינו פתקים בכל הבניינים הסמוכים וביררנו מי השליך מייבש כביסה ישן. כתבנו שיש בתוכו אבידה, אך לא ציינו איזו. היו די סימנים שידועים רק לנו, כך שלא פחדנו שמישהו יטען במרמה כי המייבש שייך לו.

* * *

לאחר שלושה ימים התקשרה אליי תושבת המקום ואמרה כי היא השליכה את המייבש, אך לא ידוע לה על משהו שהלך לאיבוד.

שאלתי אותה: "קנית את המייבש בחנות?"

היא אמרה: "לא, קניתי אותו רק לפני חצי שנה בגרושים, מאיזה חשמלאי שעוסק בחלפים, אך הסתבר שזה בדיוק מה שזה היה שווה: גרושים".

"תוכלי להיזכר מי החשמלאי?"

"כן", אמרה וציינה את שמו.

הכרנו אותו. הבראנז'ה הזו די מצומצמת וקיימת בה תחרות מחד ואחוות אנשי מקצוע מאידך. הוא יכול להתקשר אליי: "יש עליך איזו גומייה?" ואני אליו: "יש לך דלת של הדגם הישן של אלקטרה?" דברים כאלה.

התקשרתי אליו. "האם מכרת מייבש לגברת הזו והזו?" אני שואל אותו.

הוא מיד מתחיל במגננה: "שתעזוב אותי. מכרתי לה במאה שקל, אמרתי לה שזה בלי אחריות. הוא עבד חצי שנה. כלומר ארבעה חודשים יותר ממה שחשבתי".

"עזוב", אמרתי לו. "אין לה שום טענות. אני רק רוצה לברר ממי רכשת אותו".

"מה העניין?" שאל.

"סתם, צריך לדעת. יודע או לא?"

"ממש לא", הוא אומר, "מצאתי אותו באיזה מגרש פתוח בצפון. נסעתי עם הילדים לטיול. במקום ליהנות הם היו צריכים לסחוב אִתי את הגרוטאה ולפנות לה מקום בחזור... הוא לא עוזב אותי, המייבש הזה, אפילו שנה אחרי. מה הסיפור כעת?"

"טוב, אם אתה אומר שלא נתת לה אחריות, אז אסביר לה", שיניתי נושא וסיימתי את השיחה.

* * *

מכאן פנינו למורה הוראה.

היה ברור שהאישה לא הניחה את הכסף, כך גם החשמלאי, אך עדיין היה לנו חשש שאולי האבידה שייכת מצד הדין לאחד מהם.

הרב אמר כי מאחר שהכסף לא היה שייך להם, ומדרך תשובתם עולה כי הם אפילו לא ידעו על קיומו, הם לא זכו בכסף ואין להם כל שייכות אליו.

שאלנו מה אנחנו צריכים לעשות עוד, והוא ענה כי מצד הדין לכאורה יש כאן ייאוש ומותר לנו להשתמש בכסף, בתנאי שאם באחרית הימים יתברר שהבעלים לא התייאשו, כיוון שהיה לכסף סימן, אנו נצטרך להשיב את הכסף.

יצאנו מהרב. אמרתי לשותפי: "אני כל כך שמח בשבילך. בטח יהיה לך מה לעשות עם 52,000 השקלים".

הוא אומר לי: "התכוונת 26,000".

אמרתי לו: "למה 26? ספרנו ביחד. זה היה 52".

"נכון," הוא אמר. "באמת היה שם 52,000, אבל מה לעשות, אנחנו שותפים. אני מצאתי סכום ואני צריך להתחלק אִתך".

עצרתי. הסתכלתי עליו לראות שהוא אינו צוחק, ארך לי זמן להבין שהוא התכוון לכל מילה.

"תגיד, אתה בסדר?" אמרתי. "אולי אני אהיה שותף גם אם תזכה בלוטו?"

"לא," אמר, "הלוטו אינו קשור אליך, אבל המייבש קשור ועוד איך. זה חלק מהעסק שלנו".

התחלנו להתווכח עד שזה הגיע לטונים גבוהים, אבל הוא לא ויתר: "אתה תיקח את 26,000 השקלים, ולא פרוטה אחת פחות".

בשלב מסוים הוא פשוט הניח מחצית מהסכום על גדר אבנים, עלה על האופנוע והשאיר אותי עם הכסף.

* * *

הלכתי הביתה והחלטתי שאת הכסף הזה אני שומר.

יום לאחר מכן מישהו ביקש ממני הלוואה. הבאתי לו את הסכום וידעתי שהכסף נמצא בידיים בטוחות.

כך חלפו שנתיים, הכסף הוחזר והולווה מספר פעמים, ואז התארסה בִתו של שותפי.

החתן היה בן תורה וידעתי ששותפי התחייב לסכום לא קטן.

כשלושה שבועות לפני החתונה באתי יחד עם רעייתי לביתו. אמרנו להם שאנחנו רוצים למסור להם את מתנתנו עוד לפני החתונה, כדי שיוכלו לעשות בה שימוש נאות בזמן הקריטי הזה.

ישבנו אִתם דקות אחדות ולאחר מכן חזרנו לביתנו.

עוד לא הגענו הביתה, וכבר צלצל הסלולארי שלי.

"מה זה צריך להיות?" שאל שותפי.

"שמרתי לך את הכסף ששייך לך", אמרתי לו. "האבידה הזו הייתה מלכתחילה שייכת לך ואני רק שמרתי אותה כפיקדון".

"אבל זה היה רק 26,000 שקלים, איך הסכום הזה צמח פתאום ל-80,000?"

"זה חשבון אחר", אמרתי לו. "הרי אתה מתחיל לעבוד מהצהריים ואני עובד עוד שעתיים בבוקר. מאז מציאת האבידה, קיבלתי על עצמי שכל עבודה שאעשה בבוקר, אפריש לך מחצית, וזה סכום המחצית שהצטבר מהשעתיים האלה בשנתיים שחלפו".

זהו הסיפור. זה זמן רב שאנשים אומרים לי לשלוח לך אותו. לא רציתי לעשות זאת, כי חשתי שזו גאווה, אבל בתקופה האחרונה שהייתה מלאה במחלוקות, השתכנעתי שיהיה זה קידוש ה' לפרסם את הסיפור על ריב מסוג אחר של שני שותפים, ריב שוודאי יש בו כדי לתקן מריבות אחרות ובכל מקרה להוכיח שניתן גם אחרת.
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 06 נובמבר 2016, 15:29

החליפה

חתן צעיר מנסה להגשים חלום ישן: לרכוש את חליפת החתונה היוקרתית ביותר. כשמתברר שבינו לבין החלום מפריד ים של כסף הוא מחליט להגשים אותו בחינם... אבל הגורל מלמד אותו, שעל חינם משלמים ביוקר...


84892_tumb_750Xauto.jpg
84892_tumb_750Xauto.jpg (46.72 KiB) נצפה 12795 פעמים


בסיפור שלי יש מימד של וידוי.

זה אומר שאני רחוק מלהיות גאה בו, ולמעשה אני ממש מתבייש. ובכל זאת החלטתי לספרו, כדי שלכל הפחות יצא משהו אחד טוב מהסיפור, והוא המסר המיוחד שבו.

תגיד שזו התשובה שלי? בהחלט. וידוי ותשובה הולכים טוב יחד.

זה קרה ממש לאחרונה. הגעתי לגיל השידוכים, ומהר מאד התארסתי ב"ה.

אבי תמיד אמר שבנושא ההכנות לחתונה יש הבדל תהומי בין חתן לכלה. הכלה צריכה להתרוצץ בין תופרות ופאניות ואלף ואחד דברים, ואילו החתן נכנס לחנות, קונה חליפה, נעליים, עניבה וכובע, וסוגר את העניין.

נו טוב, אבי שייך לדור הקודם, הוא לא ידע שבדור שלנו הרכישה של החתן זה סיפור שלא מבייש אף כלה (או שכן מבייש, הכל לפי המבייש והמתבייש...), חליפה גוררת צעדה של עשרות קילומטרים, עניבה זה סיפור בלתי נגמר בגלל ההיצע הבלתי נתפס. לפעמים נדמה לי שכל סיני מייצר עניבה משלו, שזה אומר לפחות מיליארד סוגים. בקיצור, הדור השתנה. בעצם, חלק ממנו. עדיין יש המון בחורים שמתייחסים לחיצוניות כמו... לחיצוניות.

לי היה רצון ללבוש בחתונה חליפה יוקרתית. משהו של "הביוקר". אל תשאלו למה. לאנשים יש שיגעונות, וזה היה השיגעון שלי, ואני חייב להודות שרוב חבריי ידעו עליו. זה הפך למושג אצל החבר'ה: "כמו החליפה ששמעון יקנה לחתונה"...

* * *

כשלושה שבועות לפני החתונה הלכתי לאזור יוקרתי מאד בתל אביב, שם מוכרים חליפות לאוליגרכים. ידעתי שהמחירים שם יקרים, אבל לא ידעתי עד כמה.

הסתובבתי קצת ומצאתי חליפה שנראית כביכול תפרו אותה עליי. זו הייתה חליפה מדהימה ויפה, מדגם יוקרתי, והיה ברור לי שזו החליפה שאני אלבש בחתונתי.

באתי למוכר ואמרתי: "זהו זה".

המוכר אמר: "יופי, במקרה זו אחת החליפות הזולות שלנו. רק 6000 ש"ח".

"מה???" שאלתי.

"כן, תתפלא", אמר, "אנחנו מחזיקים כאן גם חליפות לעמך במחיר סביר".

"אתה בסדר?" אמרתי. "6000 ש"ח זה מחיר סביר אצלך?"

הוא הסתכל בי כאילו נפלתי מהירח. "חביבי", אמר, "אתה לא בשוק הכרמל. אתה בכיכר הכי יקרה במדינה, מחיר חליפה מתחיל כאן מעשרים אלף שקל, ואיני רוצה לומר לך איפה זה נגמר, כי אמבולנס לא יעשה לי טוב פה בחנות".

הצצתי במחירים של החליפות שהיו שם. לא תאמינו. יש אנשים שמניחים שמונים אלף שקל על חליפה. כשאמרו לי אוליגרכים, כנראה לא ממש ירדתי לסוף דעתם...

"אני מצטער", אמרתי. "זה לא בשבילי".

יצאתי מהחנות במהירות, וליתר ביטחון גם הסתלקתי מהכיכר. יש גבול לאכזבות שבן אדם יכול להביא על עצמו.

במהלך השבועיים שלאחר מכן הרגשתי איזשהו עצב. אני בטוח שרבים אומרים: "איזה בחור מתוסבך, כולה חליפה". אולי הם צודקים, אבל לכל אחד ישנו השיגעון שלו, ולי היה שיגעון ללבוש חליפה של "הביוקר". אני חייב לציין שאני לא מהבחורים שמתעניינים כל הזמן בחיצוניות או נכנעים לסיפוקים מידיים, דווקא בישיבה ישבתי ולמדתי ולא התעסקתי בשטויות, אבל יש לי חולשה לאסתטיקה ולא הלכתי אִתה רחוק. היה לי רק חלום אחד: להיות חתן מהודר ונאה, כמו שכתוב: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח".

בשבוע האחרון לפני החתונה רכשתי חליפה, אמנם יפה, אבל סטנדרטית לחלוטין, מאלה שנהגתי ללבוש בתור בחור. כאב לי שאחרי כל ההכרזות, במציאות אלבש חליפה כמו זו שיש לכל חתן.

* * *

וכאן אני מגיע לקטע שאני מתבייש בו.

יום לפני החתונה חזרתי לחנות. אמרתי למוכר שאני מאד מתלבט בקשר לחליפה ושאשתי רוצה לראות אותה עליי. אמרתי לו: "אתן לך צ'ק ביטחון, ומקסימום אחזיר לך את החליפה תוך יום-יומיים".

המוכר החביב הסכים מיד. הוא אפילו לא התעקש על צ'ק ביטחון, רק ביקש לרשום את הפרטים, ארז את החליפה ונתן לי.

הלכתי משם. איני יודע מה עבר לי בראש. המצאתי לעצמי שמכיוון שאני מחזיר את החליפה, זה לא נחשב ממש גזל. זכרתי שבילדותי סיפר לי חבר, שהם רכשו בגדים יפים, ערכו סט צילומים ולאחר מכן החזירו באמתלה כלשהי. אז זה נראה לי משהו מצחיק ושובב, מאז הבנתי שיש בזה גם עניין של גזל, אך כנראה הרעיון הושרש במוחי.

אני בחור שמאז ומעולם התרחקתי מאבק גזל כמטחווי אש, כולל גזל שינה, ולפתע הרשיתי לעצמי.

החתונה הגיעה.

נכנסתי לחופה עם החליפה היוקרתית, הרגשתי כמו מלך... כל החברים החמיאו לי ואמרו: "שמעון, אתה אומר ועושה, מדבר ומקיים", מזל שלא המשיכו: "שכל דבריו אמת וצדק", כי החליפה הזו הייתה שקר, גזל ואי צדק אחד גדול.

מהחופה צעדתי לחדר הייחוד, ורגע לפני שיצאנו מחדר הייחוד, אמרתי לרעייתי הטרייה שאני רוצה להחליף את החליפה היקרה ששכרתי, כי בריקודים ממילא אין לה כל חשיבות והיא יכולה להיהרס. יצאתי, החלפתי לחליפה אחרת, גם היא חדשה, הקפדתי להחזיר את החליפה למארז, חזרתי לחדר הייחוד ומשם יצאנו אל הריקודים.

זו הייתה חתונה מושלמת. שמחה אין קץ, מוזמנים רבים שבאו ושמחו, שמחת הבחורים הרקיעה שחקים, ובסיום החתונה חשתי שהכל עבר חלק: נכנסתי לחופה בחליפה של "הביוקר", לא הזקתי לה, וכעת אחזיר אותה כפי שהבטחתי והכל יבוא על מקומו בשלום.

* * *

ביום שלאחר החתונה שלחתי את אחי שילך לחייט, שיתיר את תפרי המכפלת וישיב את החליפה לחנות. אמרתי לו שיגיד למוכר כי אשתי אינה מעוניינת בחליפה ושאני מצטער.

אחי הביט בי במבט מוזר. הוא לא אמר דבר, אבל ראיתי שהוא מבין הכל ואינו רוצה לומר לי דברי ביקורת. אני מוכרח לציין שאנו מה שנקרא "אחים בדם". מעולם לא רבנו, להפך, תמיד עזרנו זה לזה וחיפינו זה על זה. בדיוק כפי שהוא עשה כעת.

בשבע הברכות הראשון שאלתיו: "איך?"

הוא ענה: "הכל בסדר".

"שם לב?" שאלתי.

"שום דבר. לא אמר מילה. הכל בסדר. תשמח".

ראיתי שלִבו אינו אִתי, אך הוא עשה הכל כדי להסתיר זאת. הוא לא ממש הצליח.

* * *

ביום שלאחר מכן מצאנו זמן, רעייתי ואני, לפתוח את המעטפות. זהו בהחלט בילוי מעניין ומרתק, בערך כמו לגרד לוטו, רק שכאן מדובר במאות כרטיסים... ובזכייה בטוחה... אתה מסתכל על השם, אומר: "מעניין כמה הוא נתן", פותח ואז משתאה: "הו, כל הכבוד לו, לא יאומן, תראי כמה נתן" או "יפה" או "בסדר" או "נו-נו", ובמקרים נדירים "שיהיה בריא" - מסתבר שהקמצנים גורפים את כל הברכות... ודאי לא חשבתם על זה...

אני פתחתי, ורעייתי עשתה רישום מסודר בכתב היד הנאה שלה, פרטי הנותן ואת הסכום. זה כדי שלהורינו יהיה מושג מה נתנו ידידיהם, גם בשביל לומר תודה וגם כדי שלא יהיה מצב שבו יתנו בשמחתו של אדם סכום פחות מכפי שנתן, או חלילה להפך...

סיימנו את הרישום, סיכמנו, יצא סכום נאה ובשבע הברכות בערב העברתי לאבי את הרשימה, שיעשה העתק ויעביר לצד השני.

אבי הביט ברשימה ונראה מוטרד. הוא עבר עליה שוב ושוב, ונראה היה שמשהו אינו מוצא חן בעיניו.

"מה קורה, אבא?" שאלתי.

הוא ניסה להתחמק, אבל בסוף אמר: "אין כאן מתנה ממשולם. יכול להיות שהוא קנה משהו?"

אתה צריך לדעת ש"קנה משהו", זה במשפחה שלנו ביטוי הקרוב להשמצה, כשמדובר בשמחות לפחות, אלא אם ה'משהו' הוא מכונת כביסה או מייבש...

"אבדוק", אמרתי, ובלב נורא כאב לי על אבא, שמשולם קנה "משהו" במקום לשים צ'ק מכובד.

משולם היה צעיר חסר כל כשאבא שלי פגש אותו, ומאז דאג לו, חיתן אותו וקידם אותו בחיים ובפרנסה. משולם כיום בחור מסודר ואף למעלה מכך. לא שאבא שלי היה צריך את הכסף שלו, אבל ממנו, יותר מכולם, הוא ציפה.

כשחזרנו, ישבנו עד מאוחר מאד לפתוח את המתנות. היו הרבה, אבל אף אחת מהן לא הייתה ממשולם. כלומר, הוא אפילו לא "קנה משהו".

* * *

בשבע הברכות האחרון השתתף משולם. הוא נראה מוזר, נעץ באבי מבטים לא ברורים. אבי לא הבין מה הסיבה, לאחר שהסתובב סביבו זמן ממושך הוא פשוט ניגש לאבא שלי בנוכחותי ואמר: "תגיד, קיבלתם את המתנה שלי?"

"הבאת מתנה?" שאל אבי.

"בוודאי", אמר משולם. "אני נתתי מעטפה עם מזומן".

"כבר נבהלתי", אמר אבי, ואבן ירדה מעל לִבו, "חשבתי שאתה כועס עליי או משהו".

"גם אני לא הבנתי מה קורה", אמר משולם, "שמתי סכום מכובד, ונראה היה לי מוזר שאינך מגיב".

"קודם כל, אני שמח שהגעת לברר, כעת נותר לחפש איפה זה", אמר אבי. "תגיד, יכול להיות שגנבו אותה מהכספת?"

"לא", אמר משולם, "נתתי לבן שלך אישית לפני החופה, הוא הכניס את המעטפה לכיס של החליפה, ראיתי".

כשהוא אמר את זה, כמו שאומרים, ופני המן חפו...

המן, במקרה הזה, הייתי אני.

נזכרתי במדויק ברגע שבו הכנסתי את המעטפה לחליפה. זכרתי שהתפלאתי מדוע הוא אינו מניח בכספת, אבל הנחתי שהוא רוצה לתת אישית. שמתי ושכחתי.

והחליפה...

"לך הערב ופשוט תסתכל בחליפה, והכל יהיה בסדר", אמר אבי.

"בסדר", אמרתי, אף שידעתי ששום דבר לא בסדר. החליפה הוחזרה לחנות, לאבי אין מושג על כך, ואיני הולך לספר לו...

וכהנחתה סופית, אמר משולם: "אל תזלזל, יש שם 6000 שקל במזומן..."

כמו מרחוק שמעתי את אבי אומר: "אתה נורמלי...? הגזמת...!" אבל עליי זה נפל כמו קורנס על הראש. אני יודע שלא תאמין. זה נשמע פנטסטי, אבל אלוקים עדי, הסכום שהניח משולם היה זהה במדויק לסכום שנדרשתי לשלם על החליפה.

* * *

והסיפור עדיין לא נגמר.

למחרת נסעתי לחנות בשעת הפתיחה. אני אומר למוכר: "זוכר אותי?"

"ודאי שאני זוכר", אמר. "אתה זה שנבהלת מחליפה ב-6000 ש"ח".

"אז זהו, שלא", אמרתי, "חשבתי אולי בכל זאת לקנות אותה, אתה יכול להראות לי?"

"חבל", אמר, "אתמול בצהריים קנו אותה, אבל אין בעיה, מחר תהיה חליפה זהה..."

הרגשתי איך כולי מתערפל.

"קנו אותה?" שמעתי את עצמי אומר.

"כן, אבל אין בעיה, מחר תגיע אותה חליפה, אחד על אחד. אתה יודע מה? אנסה להביא אותה היום אחר הצהריים. מתאים לך?"

"בסדר, נראה", אמרתי בקול נכאים, מבין שנגזר גורלי. הפסדתי 6000 ש"ח, וגם את החליפה המהודרת לא קניתי. "מגיע לי", הרהרתי. "פשוט מגיע לי".

נפרדתי ממנו לשלום והתחלתי ללכת, חושב מה אומר לאבי ולמשולם. איך הסתבכתי ככה?!

"היי, בחור", שמעתי את המוכר קורא.

הסתובבתי.

הוא עמד שם, ובידו ראיתי... מעטפה שמנה.

* * *

"שכחת משהו בחליפה", אמר וצחק. "אל תדאג, קלטתי הכל כבר כשאחיך החזיר אותה. אני חייב לציין שהחזרת אותה במצב חדש לחלוטין".

קשה לתאר את חוסר הנעימות שהרגשתי באותו הרגע.

"האמת, לא ידעתי מה לעשות עם השישייה הזו", אמר המוכר. "החליפה אצלי, והבנתי שאמנם השתמשת בה לאירוע, אבל מה שלא עשית - לא מגיע קנס של שישייה על ערב אחד".

שתקתי.

"לאיזה אירוע היית צריך אותה?"

"חתונה", אמרתי.

"של מישהו מהמשפחה?"

"שלי", אמרתי.

"שלך... אז מגיע לך מזל טוב".

"עזוב", אמרתי, "אני מרגיש כל כך רע".

"בצדק", אמר. "אבל תשמע מה הולך לקרות. אני אקלף מהמעטפה הזו 600 שקלים בעבור השכרה, ואתן לך את המעטפה הזו. מתאים לך?"

"לא", אמרתי בהחלטה פתאומית, "אני צריך לשלם על מה שעשיתי. תשאיר את השישייה אצלך, ואני אקח את החליפה. זה ילמד אותי לקח".

הוא חשב מעט ואז אמר: "עזוב, אתה חתן צעיר, עשית טעות וגם שילמת עליה באי נעימות. בוא נעשה עסק, עשה כדבריי, קח את הכסף, אבל תספר את הסיפור הזה, בלי השם שלך כמובן, זה יעביר מסר. כך אראה את העניין כסגור".

הוא נתן לי את הכסף, נפרדנו לשלום, והדבר הראשון שעשיתי הוא ליצור קשר אִתך ולספר את הסיפור הזה.

מהתנהגות לא ישרה לא מרוויחים. נקודה. אמנם לא תמיד מבינים את זה מיד ובמקום כמוני, אבל העיקרון נשאר.

אני בונה בית בישראל ויודע שמה שלא יקרה - יהא זה בית שילך בדרך התורה, ויהיה אמון על כללי ההלכה, היושר והצדק. מבחינתי, ההבנה הזו הייתה המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחתונה. תרתי משמע.
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 01 ינואר 2017, 02:10

עסקה על הקרח

טייקון השקעות חסר רגשות, קר ומנוכר, פוגש באיש עמל ומשכנע אותו להשקיע אצלו את כל חסכונותיו... מה שמתרחש לאחר מכן, גורם לברוקר, שמעולם לא התרגל לחשוב במונחים של רגשות, לפעול כנגד כל הכללים העסקיים, רק בגלל שלִבו נמס...


85696_tumb_750Xauto.jpg
85696_tumb_750Xauto.jpg (75.35 KiB) נצפה 12276 פעמים


הסיפור שאני רוצה לספר קשור לאבי, שנפטר לפני כשנה בשיבה טובה, בשנות התשעים המאוחרות של חייו.

לאבי הייתה חברה המייצרת קרח. בשנות ה-40 וה-50 החברות הללו היו מוכרות לכל אדם, מכיוון שאז לא לכולם היו מקררים, והדרך היחידה לאחסן בשר או חלב או כל מה שאנחנו נוהגים לקרר היום - עברה דרך בלוקים של קרח.

אבל כניסת המקררים חיסלה את רוב הענף. אבי ושותפו הבינו בשלב מוקדם יחסית, שהעסק מתמוסס כמעט כמו קרח... ובעצם הרבה יותר מהר, ולכן עשו צעד חכם מאד ועברו לייצור קרח יבש.

קרח יבש נראה חיצונית כמו קרח רגיל, אך יש הבדלים משמעותיים מאד בין השניים. הוא הרבה יותר קר, הוא נמס בזמן ארוך פי כמה מקרח רגיל, וגם אז הוא לא ממש נמס. הוא אינו הופך למים כי אם מתנדף והופך לגז.

לקרח הזה יש שימוש רב במטוסים, במשטחי החלקה על קרח ובמשלוחי מזון. היתרון שלו, שניתן לאחסנו בארגזי קרטון, ואלה אינם נרטבים.

אבי ושותפו הפכו עד מהרה למפעל מוביל לייצור ולשינוע קרח יבש, וכל ילדותי עברה עליי בצל המפעל. אבי היה אדם שעובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, וכנער נהגתי לסייע לו במפעל, בתחילה כתחביב ולאחר מכן בשכר.

מאז ימי נעוריי ידעתי כי לא ארצה להצטרף לעבודה במפעל, זה לא משך אותי, כנראה שום דבר שם לא חימם אותי לכך...

המעניין הוא, שגם ילדי שותפו של אבי התרחקו מהמפעל כמו מאש... בעצם, כמו מכוויה מקרח יבש, שהיא מסוכנת לא פחות מכוויית אש.

נישאנו בזה אחר זה ועסקנו בעיסוקים שונים, ואילו אבי ושותפו המשיכו את ניהול המפעל. כשהגיעו לפנסיה, איש לא אמר להם שעליהם לעזוב, וגם הם עצמם לא חשבו להגיד את זה לעצמם, אי לכך, המשיכו בניהול עד שהחלו להתדפק על גיל השמונים.

* * *

בשלב זה פניתי לאבי והצעתי לו להשקיע חלק מכספו בחברת השקעות שעבדתי אִתה. אבי לא הסכים לשמוע על כך בתחילה. הוא אמר שיועצי השקעות הם אנשים בלי לב, ושלא מעניין אותם כלום חוץ מכסף. רק לאחר ניסיונות שכנוע רבים אבי הסכים לבוא לפגישה עם מנהל חברת ההשקעות.

מדובר היה בצעיר בן שלושים, אדם שכל מחשבותיו, שיחותיו ואפילו תחביביו היו סביב הכסף. אפילו הבדיחות שלו היו בענייני ממון והשקעות, וזה אומר שהן היו מצחיקות, אבל רק אנשים מצד מסוים של המפה, אתם יכולים לנחש שמדובר בצד העשיר.

הפגישה התקיימה כמתוכנן. בסוף הפגישה אמר לי אבי כי לא שינה את דעתו על יועצי השקעות, "במיוחד על היועץ הזה", אך עם זאת הסכים להפקיד סכום נכבד מאד בחברת ההשקעות של האיש.

ואכן, בתום מספר שנים הסכים אבי כי הצעד היה נכון, הוא השתומם לראות איך הוא מרוויח כסף בלי לעבוד, דבר שלא הכיר כל חייו. אך עם זאת, מעולם לא שכח להוסיף את דעתו הלא מחמיאה על יועצי השקעות למיניהם.

למרות הכספים הגדולים שהרוויח, אבי לא העלה על דעתו לעזוב את המפעל, אף שיכול היה לעשות זאת בלי חשש לפרנסתו.

בשלב מסוים פנה שותפו של אבי אליו וביקש ממנו לצרף את חתנו לניהול המפעל.

אבי לא היסס והסכים בלי כל בעיה. הייתה ביניהם רמה של חברות שאינה מצויה במקומותינו ויחסי אמון שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר.

האיש נכנס והשתלב יפה בניהול, ואט-אט נטל סמכויות ללא הפרעה מצד שני השותפים הבכירים.

באחד הימים פנה שותפו של אבי בשנית וביקש ממנו לאפשר לחתנו לקנות חלק ממניות המפעל. גם לבקשה זו הסכים אבי, ושניהם מכרו לו מניות, כך שהבעלות על המפעל התחלקה לשלושה חלקים. אבי, שותפו והחתן.

בהיותו בן שמונים ושבע, לקה שותפו של אבי בלִבו ונפטר במפעל. בדיוק כפי שחלם כל ימיו. בלי מחלות ובלי עניינים. פשוט התיישב והוציא את נשמתו.

מובן שאבי לקח קשה מאד את מותו, אף ששניהם התלוצצו על כך שנים רבות במין הומור שלא ממש הבנתי את פשרו. במציאות, מסתבר שהם לא ממש התכוונו לכך. מעולם לא ראיתי את אבי כל כך כאוב ומתייפח. היה זה חבר בלב ובנפש מאז ילדותם, מבלי שיריבו או אפילו ירימו קול זה על זה.

אך אם לא די בכך, בעיצומם של ימי ה'שבעה' מגיע שליח לבית אבי ומוסר לו מכתב.

אבי הביט במכתב ופשוט קרס.

היה זה מכתב פיטורין מניהול המפעל.

הוא התקשר אליי, הגעתי, הצצתי במכתב ולא האמנתי למראה עיניי. ידעתי באיזה פרגון הסכים אבי - שאגב התייעץ אִתי ותמכתי בחום - להכניס את החתן לעבודה; איך חנך אותו במפעל ומסר לידיו את המושכות, ולבסוף איך מסר לו חלק ממניות המפעל והפך אותו לחלק מהבעלים. וכעת, כשהשליש השני הגיע אליו בירושה, הוא לא ממתין שלושה ימים ופשוט משתמש בכוח שקיבל מאבי - לפטר אותו. זה משהו שלא יכולתי אפילו לחשוב עליו.

ניסיתי לדבר עם החתן, אך הוא לא הסכים לדבר והפנה אותי לעורך דינו. יחס מחפיר שלא חלמתי שאזכה ממנו.

במקביל, אבי נלחץ שכעת לא יהיה לו כסף, למרות שעתידו ועתיד ילדיו היה מובטח, אך יש מבוגרים שמגיעים לחוסר ביטחון כזה ללא סיבה נראית לעין. הוא פנה אליי שהוא רוצה למשוך את הכסף מחברת ההשקעות כי הוא פוחד שייפול לטמיון.

ניסיתי לשכנע אותו שלא יעשה זאת, אך הוא, שממילא היה שבור מפטירת שותפו והמכה הנוראה שניחתה עליו, לא היה במצב של לשמוע. פניתי למנהל החברה ואמרתי לו שאבי רוצה למשוך את הכסף.

הוא הסכים מיד והציע לערוך מפגש עם אבי כדי לתאם את משיכת החשבון הגדול השייך לו.

* * *

הם נפגשו, הוא הראה לאבי את הרווחים הנאים שכספו הניב - מדובר בתשואה גדולה בהרבה ממה שהבטיח - ובקול יבש שאל האם הסיבה שהוא מושך את הכסף קשורה לאי שביעות רצונו מאופן ההשקעה.

אבי אמר שאין לו טענות אליו, אך הוא חייב את הכסף מפני שפוטר מהעבודה.

לראשונה ראיתי את יועץ ההשקעות הקר והבוטח מופתע ממשהו.

"פוטרת? בן כמה אדוני?"

"בן שמונים ושמונה, למה אדוני שואל?"

יועץ ההשקעות התבלבל. אבי באמת לא הבין את השאלה, כאילו זה עניין של יום ביומו שאדם בן שמונים ושמונה עובד...

"אמממ..." מהמהם יועץ ההשקעות ומוסיף לשאול: "ומי פיטר אותך, הבנתי שאתה בעל המפעל, הלא כן?"

"השמנדריק פיטר אותי", אמר אבי, כאילו זה השם של השותף.

הסברתי לו במשפטים קצרים את המצב. האיש הקשיב בפנים חתומות, הרים גבה כשסיפרתי לו על הקצאת המניות לחתן - זה משהו שהוא לא יכול היה להבין בראש הכלכלי הקר שלו - וכשהגעתי לקטע שבו אבי קיבל מכתב פיטורין שלושה ימים אחרי פטירת שותפו, הרים יועץ ההשקעות את הגבה השנייה.

* * *

אם נראה היה לי שהעניין נכנס ללִבו, ובמילים אחרות, שיש לו לב - החל יועץ ההשקעות להתעניין במפעל של אבי, בייצור, בהוצאות ובהכנסות, ולבסוף שאל: "בכמה אתה מעריך את שווי המפעל?"

אבי הופתע מהשאלה. חשבתי שיבקש זמן לבדוק ולהעריך, אך הוא ידע מיד. "אני ושותפי ערכנו בירור מקצועי לפני שנתיים בחברה מוסמכת, והם העמידו את החברה בשווי..." כאן נקב בסכום מכובד ביותר.

"תראה", אמר, "כחלק מההשקעות שלנו אנו רוכשים חברות, מה יהיה אם אציע סכום גבוה מהסכום שנקבת? האם האיש יסכים למכור את המפעל?"

"ומדוע שתעשה דבר כזה?" שאל אבי.

"שיקול עסקי", אמר היועץ, "על פי התיאור שלך, אני יכול למקסם את הרווחים הרבה יותר מכפי שעשיתם אתם".

"איני יודע", אמר אבי, "תדבר אִתו. הוא הבעלים היחידים של המפעל. איך זה קשור אליי?"

"תן לי מספר ימים", אמר האיש, "ברשותך, אני אפנה אליו, בינתיים אל תמשוך את הכסף, כי אם אני אהיה הבעלים ארצה שאתה תמשיך לנהל אותו. מטעמים מקצועיים, כמובן".

* * *

ומה קרה בימים הבאים אם לא כך:

גורמים מטעם בית ההשקעות פנו אל השותף והציעו לו למכור את החברה. היועץ נפגש עם בעל החברה והציע לו סכום הקרוב לכפול משוויה האמיתי של החברה.

האיש אפילו לא ניסה לשחק שהוא מסרב, והסכים מיד.

עורכי הדין החלו לנסח הסכמים, ובשלב זה עלתה בעיה. השליש שנותר בידי אבי.

בעל חברת ההשקעות נפגש לצורך כך עם בעל 66 אחוז מהמניות, והלה פחד מאד מהפגישה, כי הבין שעסקת חייו נתונה בסכנה, אך בעל החברה הרגיע אותו באמרו, שעל פי הבירור העסקי שערך, הוא אינו מתכוון לערוך שינויים בחברה, וכי הוא מעוניין שהניהול יישאר בידי שני המנהלים הקיימים, ובייחוד של המבוגר, שלו קשרים ענפים בארץ ובעולם.

השותף הסכים לגמרי ולא גילה לאיש ההשקעות על מכתב הפיטורין ששלח לנ"ל, וכאן הוסיף איש ההשקעות כי הוא רוצה לראות חוזה העסקה בר תוקף לחמש שנים לפחות, כדי שלא יהיה מצב של שינוי בניהול החברה.

האיש מיהר להבטיח לו את הדבר, ומיד לאחר סיום הפגישה טלפן לאבי ואמר לו, כי הפיטורין לא היו על דעתו וכי עורך דינו עשה זאת על דעת עצמו, וכעת הם בטלים ומבוטלים. עוד אמר, כי הוא מעוניין לחתום אִתו על חוזה המשך ניהול המפעל לחמש שנים נוספות לפחות.

אבי הסכים בשמחה ואפילו לא התחשבן אִתו. עוד באותו ערב חתמו השניים, בליווי עורכי דין, על המשך העסקה של אבי לחמש שנים.

השותף פנה לאיש ההשקעות, אך זה הודיע לו כי רק עוד שבוע יוכל להתפנות לעיסקה.

במשך שבוע הוא המתין במתח. איש ההשקעות הזמין אותו למסעדה יוקרתית, האיש היה ברקיע השביעי.

הם סעדו יחד סעודת מלכים עם יינות יקרים ותפריט עשיר. בסופה של הארוחה הושיט איש ההשקעות את כרטיס האשראי, שילם על הארוחה וקם ממקומו.

ולפתע התיישב.

"אגב", אמר, "ערכנו בירור נוסף והחלטנו שאיננו מעוניינים בעיסקה. ובכל זאת, היה נעים להכיר אותך",

והלך.

* * *

אבי חזר למפעל. השותף אפילו לא סיפר לו לאלו רקיעים זינק בחלומותיו ואיך התרסק משם. הם המשיכו לעבוד זה לצד זה כאילו לא אירע דבר.

ואני, בפגישתי הבאה עם איש ההשקעות הודיתי לו בכל לִבי. הוא לא הבין על מה עליי להודות. "חשבתי לעשות עסק ולהרוויח, ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שזה לא כדאי לי, על מה אתה מודה?"

הסתכלתי בתוך עיניו, ובפעם הראשונה ראיתי שם זיק אנושי.

"אבא שלך", הודה לבסוף "הוא כל מה שאני לא אהיה לעולם. הוא איש אמיתי, עמל, שעבד כל חייו קשה לפרנסתו ולא שיחק בכספים של אחרים. גם אבא שלי היה כזה. גם אתה. הרגשתי חובה מוסרית לעשות את הסיבוב הזה... הוא נגע ללִבי, אביך... ללב שאתה אומר תמיד שאין לי, והאמת, גם אני שכחתי את קיומו..."

מעולם לא ראיתיו ברגע כזה של חולשה, שלא לומר רגשנות.

ואז שבו פניו למסכה הרגילה והוא אמר: "מה עוד שזה לא עלה לי פרוטה".

ולפתע נזכר והניע ראשו לימין ושמאל כלא מרוצה. "חוץ מהארוחה הזו, כמובן".

* * *

אבי הוסיף לנהל את המפעל עד יום פטירתו בשיבה טובה, אך בכל פעם שהיינו מדברים על איש ההשקעות, הוא נהג לומר לי: "אמרתי לך שאי אפשר לסמוך עליהם?!"
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 01 ינואר 2017, 02:21

עיר, מקלט.

לכל אחד יש תחביב. אך לאביה של גיבורת הסיפור היה תחביב משונה מעט, שהתמקד בשיפוץ מתמיד של מקלט הבניין, עד לכדי לובי מפואר. דרך המקלט הזה מתגלה סיפור אנושי מרגש, שבמרכזו גיבורת הסיפור וחברת ילדות שלה, סביב מסע העובר דרך כל מלחמות ישראל ומפגיש את הקורא עם חוויה מטלטלת עד לסיום הבלתי צפוי...


86096_tumb_750Xauto.jpg
86096_tumb_750Xauto.jpg (69.74 KiB) נצפה 12275 פעמים


נולדתי לפני חמישים ושלוש שנים בעיר בצפון הארץ. היינו מהמשפחות הדתיות הבודדות באזור.

במלחמת ששת הימים הייתי בת שש, איני זוכרת הרבה מהמלחמה ההיא, אף שהוריי סיפרו לי עליה רבות.

נקודה חשובה שהתרחשה בעקבות המלחמה היא, שאבי החליט לבנות מקלט. אבי, שהיה מהנדס בהכשרתו, החליט על דעת עצמו להרחיב את המקלט בבניין שלנו. אבי תכנן, הזמין פועלים, הם חפרו, הרחיבו, יצקו ובנו מקלט רחב ידיים, מואר ונקי כמו מוזיאון.

בשנים הראשונות הכל נדו לאבי בראשם, הסתכלו עליו כמו איזה תמהוני המשוגע לדבר אחד. אבי, לא זו בלבד שלא נפגע, הוא מצא עצמו משקיע במקלט, שהפך למעשה להובי של חייו.

הוא צבע אותו מדי שנה (אף שלא היה בו שימוש), התקין מערכת איוורור, שירותים ומקלחות מצוחצחים, הוא בנה ארון משחקים וקנה משחקים חדשים שייפתחו רק במקרה ש...

בינתיים גדלתי והתקרבתי לגיל בת מצווה. את חגיגת בת המצווה הייתי אמורה לקיים בראש חודש חשוון.

יום הכיפורים הגיע. אני זוכרת שהשתתפתי בתפילה מתחילתה והייתי גאה בעצמי על כך שאני צמה. היה זה הצום האחרון מתוך שלושה לפני בת המצווה.

ולפתע התהפך הכל!

* * *

הרחוב התמלא ברכבים, אנשים נכנסו לבית הכנסת והתפילה הופסקה, כל הגברים הצעירים הועלו על המשאיות ונסעו.

מעניין, אך איני זוכרת שהייתה אזעקה, ואולי הייתה ולא שמעתי אותה בשל ההמולה. ואז אמי אמרה לי: "בואי הביתה, יש מלחמה".

כך החלה מלחמת יום הכיפורים.

רצנו הביתה, לא יודעים מה לעשות, ואז שמעתי בפעם הראשונה את האזעקה ונזכרתי במקלט...

לא רק אני נזכרתי. כל השכנים כמובן רצו למטה. אבי פתח את המקלט וכולם נכנסו ללובי המפואר שאבי בנה.

אני זוכרת את הילדים מתנפלים על משחקי הקופסא, את שאר השכנים מתיישבים להם על הספות, ורק אני ומשפחתי ישבנו בפינה והתפללנו.

לאחר זמן, ניגשו מספר שכנים וביקשו גם הם להתפלל. הם, שהיו רגילים לבוא בתפילת 'נעילה', אם בכלל, התפללו גם שחרית ומוסף, אולי מאי נעימות, אולי כי ממילא היה משעמם ולא היה מה לעשות, ואולי כי באמת חשו צורך להתפלל.

הערב החל לרדת, וממש בעת 'נעילה' נשמעו נקישות על דלת המקלט.

הכל הביטו באבי, והוא ניגש ושאל: "מי זה?"

נשמע קול, אך הרעש בפנים לא איפשר לשמוע.

"שששש", אמר אבי. כולם שתקו, ואז שוב נשמע הקול: "אנחנו שכנים מהבניין ליד".

הם לא היו צריכים לומר את שם המשפחה. המבטא הצרפתי עשה זאת בשבילם. זו הייתה משפחה שכונתה בשם 'פרנסואה', עולים חדשים יחסית שהגיעו לאחר מלחמת ששת הימים והיו בטוחים שהם מגיעים למקום הבטוח בעולם וכעת גילו שלא.

* * *

נו טוב, לא באמת קראו להם משפחת פרנסואה, אבל ככה כינו אותם כולם, אולי כי זה שם ידוע בצרפתית ואולי כי לכלב שלהם קראו פרנסואה, מה שבטוח, שהם לא ממש התחברו לשכונה, גם כי בקושי דיברו עברית וגם כי המנטליות להם הייתה שונה. וכעת ביקשו להיכנס למקלט.

הייתם צריכים לראות באיזו מהירות לקח לשכנים להחליט שהם אינם מסכימים.

"למה?" שאל אבי.

"יש להם מקלט", אמרו השכנים, "שילכו למקלט שלהם".

אבי אמר: "זה בסדר, תיכנסו".

מספר שכנים החלו למחות, אך אבי תפס סמכות ואמר: "שאיש לא יאמר כאן מילה לגבי המקלט. אתם לא שילמתם פרוטה על הפאר הזה. אמנם זה מקום השייך גם לכם, אבל את הזכות להחליט מי ייכנס לכאן אני חושב שקניתי במחיר מלא".

השכנים לא קיבלו זאת: "תסלח לנו, אדוני, אנחנו לא ביקשנו ממך לעשות כלום ואין לך זכות להכניס אנשים זרים בלי רשותנו...."

הסתכלתי על אבי, המהנדס המאופק, שפתאום החל לנאום:

"שכנים יקרים", אמר, "כעת שעת 'נעילה': אלה הרגעים האחרונים להתפלל על גורלנו לכל השנה. אנחנו מתפללים לבורא העולם 'פתח לנו שער בעת נעילת שער'". כאן אבי בכה. לראשונה בחיי ראיתיו בוכה. "אנחנו כאן במקלט, ואין איש היודע מה יעלה בגורלנו. כולנו, דתיים וחילוניים, מתפללים לבורא עולמים שיפתח לנו שערי הצלחה ובריאות ושלום, ואיך אלוקים יפתח לנו שער אם אנחנו לא פותחים את שערינו בפני הזר שהוא לא ממש זר אלא שכן כאן ברחוב? הבה נפתח להם את שערי המקלט שלנו, ובורא עולמים ימטיר לנו שפע של עזרה".

לשמע הדברים הנרגשים של אבי שיצאו ממעמקי לִבו, כולם פינו מקום והחלה תפילת 'נעילה' שאותה לא אשכח כל חיי.

* * *

מאותו היום, כמעט בכל יום היו אזעקות ואנו בילינו זמן רב במקלט, ומשפחת פרנסואה אִתנו.

במהלך הימים כולנו התחברנו למשפחה, ואני התוודעתי לבת גילי ושמה "פסקל". תודו שזה שם שקשה לשכוח.

תהום הייתה פעורה ביני לבין פסקל, אך אנו הצלחנו לגשר עליה, כי לא ממש הייתה לנו ברירה. שיחקנו יחד והתחברנו זו לזו בימים הקשים הללו של המלחמה.

פסקל גם השתתפה במסיבת בת המצווה שלי שהתקיימה, איך לא, במקלט המפואר.

ואז הסתיימה המלחמה. עם ישראל ספג שלושת אלפים הרוגים, שארבעה מהם משכונתנו, אם כי לא מהבניין שלנו.

חודשים ספורים לאחר המלחמה עזבה משפחת פרנסואה את השכונה. איש לא שאל לאן ולא הגיע להיפרד.

רק אני ופסקל ישבנו בבית ממש עד שהמשאית הסתלקה, ונפרדנו. היא סיפרה שאבא שלה קיבל עבודה טובה במרכז הארץ. אפילו לא שאלתי איפה. אחר כך הצטלמנו ליד המשאית למזכרת ונופפנו לשלום זו לזו.

* * *

שנים חלפו, ואני ומשפחתי עברנו לגור באחד מיישובי גוש קטיף. התגוררנו שם שנים עד שב-2005, קרה משהו ששינה את חיינו מהקצה אל הקצה. הגירוש מגוש קטיף.

לא האמנו שזה יקרה לנו. נאבקנו, נלחמנו, התפללנו, הפגנו, אבל בסוף התרחש הבלתי יאומן. נאלצנו בכוח לפנות את בתינו, והמקום שחיינו בו הפך לשממה.

כמו כולם, הועברנו למעין עיר שהוקמה בתוך מספר שבועות. מווילה עם שלושה מפלסים ירדנו לקרוואן צפוף, ובעלי ואני נותרנו ללא עבודה ועם שברון לב נורא.

* * *

איני צריכה לספר מה קרה למפונים מגוש קטיף. כל הרעות כולן: לקחו את ביתם, את פרנסתם, והותירו אותם ללא שורשים וללא תעסוקה, עד שרובם נבלו וכמשו כלכלית, אך חמור מזאת, נפשית וגופנית. ילדיהם של רבים מאִתנו שילמו בנפילה רוחנית וחינוכית.

כחודשיים לאחר הגירוש, בשיא הייאוש והכאב, קיבלתי טלפון מאמי.

"מישהי התקשרה אלינו וביקשה שתחזרי אליה", אמרה ומסרה לי מספר טלפון.

רשמתי אותו, ובגלל העומס שהיה מוטל עליי שכחתי ממנו ברגע שרשמתי.

יומיים לאחר מכן אני מקבלת טלפון.

"שלום", אמרה הדוברת, "את יודעת מי אני?"

"פסקל", אמרתי אפילו בלי להסס.

"אני לא מאמינה, את זיהית את הקול שלי?"

"את הקול לא כל כך, אני מודה, אבל את המבטא הצרפתי שלך לעולם לא אשכח", אמרתי.

"מה שלומך?" שואלת פסקל, "אני דואגת לך עם כל מה שעברת לאחרונה. את מאלה שגורשו מגוש קטיף, נכון?"

"מאיפה את יודעת זאת?" שאלתי, "אני חושבת שעברו שלושים שנה מאז התראינו לאחרונה, ולא היה לנו שום קשר".

"את לא תאמיני", אמרה פסקל, "כמו כולם, אני עוקבת אחרי הגירוש מגוש קטיף, ובאחד העיתונים הייתה תמונה של ילדה בוכה, זו היית את, כלומר, ברור שזו לא היית את, אבל הילדה הזו הייתה כל כך דומה לילדה שראיתי בוכה שם במקלט ביום כיפור, שהייתי בטוחה שזו הבת שלך. לא היה לי ספק בכלל. מה שעשיתי זה לערוך חיפוש בלשי אחר שם משפחתך דרך המשפחה היחידה שהוריי זכרו מהכתובת הקודמת. שאלתי אותם על האיש שבנה את המקלט המפואר. הם הביאו לי את הטלפון של הורייך ומשם הגעתי אלייך".

התרגשתי מאד על הדרך הארוכה שעשתה פסקל כדי להתעניין בשלומי.

"תודה", אמרתי וסיפרתי לה על התלאות שפוקדות אותנו.

* * *

פסקל אמרה: "יהיה לנו מספיק זמן לדבר, לא בשביל זה התקשרתי".

"אז בשביל מה?"

"אני רוצה שהמשפחה שלכם תתגורר אצלנו בינתיים, זה לא ייתכן שתגורו שם".

אני אומרת לה: "פסקל, אני חוששת שאת לא ממש מבינה את המצב. יש לי שישה ילדים, ואני בספק אם תוכלי לארח אותנו ליום אחד... אבל תודה..."

פסקל שיסעה את דבריי: "אם את באה ורואה את הבית שלי - לא תגידי ככה", אמרה במבטאה הצרפתי הכבד. "שלחתי נהג שיביא אותך לקחת דוגמא מהבית כדי לראות אם מתאים לך".

היא התכוונה כנראה לעשות סיור.

"איזה נהג?" אני שואלת.

"עוד שעה הוא אצלך. תבואי עם בעלך ותחליטי. אם לא – נוכל סתם לשבת ולדבר".

"בסדר", אמרתי, נבוכה, "אדבר עם בעלי".

ניתקתי את הטלפון ורצתי לספר לבעלי על השיחה המוזרה.

* * *

לא הספקתי לספר לו, ומכונית מפוארת שמעולם לא ראינו כמותה מגיעה לחולות "ניצנים". הנהג התעכב במספר קרוואנים, כי "כתובת" הייתה מותרות שלא פירגנו לנו השלטונות, לבסוף עצר ליד הקרוואן שלנו.

הודענו לגדולים שישמרו על הילדים וקפצנו לרכב.

הוא הסיע אותנו לאחד היישובים היוקרתיים בארץ, וזה לא סביון, אם שאלת. פסקל התגוררה בטירה. אין לי שום דרך לתאר את הבית שלה. מדובר היה בקומפלקס ענק של מספר בתים עם שטח ענק ובו מגרשי טניס, בריכה ומרחבים.

הגענו לסלון המרכזי המפואר, פסקל חיבקה אותי בחום והחלה לספר לנו כיצד התנהלו חייה מאז עזבה את הרחוב הפשוט שלנו.

מסתבר שאביה נחשב למומחה בתחום הנשק, וזה היה רק עניין של זמן עד שיקבל עבודה מכובדת. כשזה קרה, הם עברו למרכז הארץ ובמשך השנים אביה הפך לעצמאי ולעשיר בכל קנה מידה. היא נישאה לבן משפחה צרפתית עשירה פי כמה. במשך מספר שנים חיה בצרפת, ושנתיים לפני הגירוש עשו עלייה ורכשו את הבית שהם גרים בו כעת.

"יש לי רק שני ילדים ויש לי יחידה של חמישה חדרים במיוחד בשבילך. את עוברת לכאן עם כל המשפחה עד שהמדינה מביאה לכם בית משלכם".

"אבל זה יכול לקחת שנים", אמרתי.

"אפילו שייקח כל החיים", אמרה. "אני כבר דיברתי עם בעלי. זה מקום מצוין ואתם באים לכאן".

"אבל למה, פסקל?" שאלתי, "למה דווקא אני?"

פסקל הביטה בי ועיניה התמלאו דמעות. "את באמת לא יודעת למה דווקא את?"

* * *

ואז החלה להשתפך במונולוג, שרובו עברית וחלקו צרפתית. "עשינו עלייה. לא השתלבתי טוב, והשכונה לא האירה לי פנים. כולם קראו לנו משפחת פרנסואה על שם הכלב שלנו... כן, אני בטוחה שגם את... בכלל לא התייחסו אלינו. וכשהייתה אזעקה רצנו למקלט. היו שם שכנים לא מוכרים שצעקו ודחפו, והמקלט היה טחוב וקטן ולא יכולנו לנשום. אמא אמרה לאבא בצרפתית: 'אני יוצאת מכאן, לא יכולה לחיות ככה', ויצאה. אבא ניסה להחזיר אותה, אבל היא לא הסכימה, ואני ראיתי את אבא רץ אל אמא, כשבחוץ חשש מהפצצות ממטוסים.

"רצתי אליהם, אף שפחדתי, ואמרתי שבבית הסמוך יש מקלט יפה מאד ומודרני. איך ידעתי? נו, הייתי ילדה בודדה ומשועממת, וצפיתי שעות רבות בתהליך הבנייה של אבא שלך... אבא שלי לקח את אמא ואותי, ורצנו לבניין שלכם. דפקנו ולא ענו, ואז אבא דפק חזק יותר ושמענו קול וביקשנו להיכנס. שמענו צעקות, והבנו שלא נותנים להיכנס, ואז נפתחה הדלת וראינו מול עינינו את הוויכוח בין השכנים לבין אבא שלך.

"אבא שלך דיבר על תפילת 'נעילה' ואמר: 'פתח לנו שער בעת נעילת שער' והתחיל לבכות. ואז ידעתי שתמיד אני אהיה שומרת מצוות גם אם אהיה חילונית.

"הכרתי אותך מרחוק ומעולם לא העזתי לגשת אלייך, כי היית ישראלית וגם היית דתייה. ואז אבא שלך אמר: 'בואו, נפתח להם את השער ואלוקים יפתח גם לנו'. ראיתי אותך בוכה, והבכי הזה נחרט בלִבי לעולמים. ואז הכניסו אותנו. לא רק למקלט נכנסנו, אלא לישראל, לשכונה וללב של השכנים. את היית החברה הראשונה שלי כאן, וגם אם לא שמת לב לזה, היית אז האדם המשמעותי בחיי. זו הייתה תקופה כל כך חשובה בשבילי, וכשנפרדנו, ידעתי שאיני נפרדת באמת. בלב שלי תמיד זכרתי את הילדה שהייתה החברה הראשונה שלי בישראל.

"עברו כל כך הרבה שנים, ופתאום אני פותחת את העיתון ורואה את הילדה ההיא בוכה שוב, ואני מתחילה לבכות ומביטה שוב ושוב ויודעת שזו לא את, אבל זו בוודאי הבת שלך, ואני מיד מתחילה לחשוב איך להגיע אלייך.

"בימים שחלפו, סיפרתי לבעלי מי את והחלטנו שכעת תורנו לפתוח לכם את השער. אתם באים לגור לכאן, רק תגידי כן... בבקשה".

* * *

נחתנו לדירת פאר ענקית. בעלה של פסקל סידר עבודה לבעלי ולי. עם הילדים הייתה בעיה של מוסד חינוכי, אבל זו נפתרה בזכות הנהג הצמוד של המשפחה...

במשך שבע שנים וחצי התגוררנו שם, בבית המפואר הזה, פסקל התחזקה, הפכה לדתייה וגם סחפה את בעלה. בינתיים בנינו בית במושב במרכז הארץ, יפה יותר מזה שהיה לנו בגוש קטיף.

הפרידה השנייה מפסקל הייתה קשה עוד יותר מזו הראשונה. התרגלנו להיות כמו משפחה אחת, אך הגיעה עת הפרידה. הפעם ידענו שזו רק פרידה גיאוגרפית. אנו נישאר בקשר עד יומנו האחרון.
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 01 ינואר 2017, 02:24

מתנה חלומית

אדם זר מתדפק על דלת חנות קטנה, מספר שנתקע ללא מזומנים ומקבל סכום קטן שיאפשר לו להגיע לביתו. חודש לאחר מכן מתברר לבעלי החנות כי מדובר באיש אמיד, שלא יירגע עד שישיב להם עשרת מונים מהטובה שגמלו עִמו. וכמו חלום שרבים חולמים, הם נפגשים וגם מקבלים – מתנה חלומית...


87057_tumb_750Xauto.jpg
87057_tumb_750Xauto.jpg (67.68 KiB) נצפה 12274 פעמים


הסיפור שלי חשוב עד מאד, ובוודאי יביא תועלת גדולה וחשובה לכל הקוראים. התלבטתי מאד אם לספרו, כי יש בו פרטים לא כל כך נעימים, ובדרך כלל לא מקובל לספר סיפורים כגון אלו, אך הגעתי למסקנה שהתועלת מהסיפור שווה את זה.

מספר ימים לפני ליל הסדר נסעתי להוריי היקרים, במטרה לסייע להם בעבודה הקשה של ניקוי החנות שלהם לפני חג הפסח.

להוריי יש חנות קטנה שממנה הם מתפרנסים בקושי.

תוך כדי עבודה, הטלפון של החנות מצלצל. אמי ענתה: "שלום" ולאחר מכן אמרה: "כן, עמית, אני בהחלט מזהה את הקול".

כדי להבין מי זה עמית, אני צריך לחזור חודש אחורה. מדובר באדם שנראה אמיד ביותר על פי לבושו. הוא הגיע לחנות, סוער, כאוב ונבוך מאד. הוא אמר לאמי: "תסלחי לי, גברת, אני בבעיה קשה, אני מהצפון וכמעט לא נשאר לי כסף לחזור. ממש לא נעים לי, כי אני אדם שלא חסר לו כלום וכעת נתקעתי בלי מזומנים ובלי כרטיס אשראי שנתתי לאשתי. לא נעים לי לומר לכם, אבל פשוט אין לי כסף לחזור הביתה. אני מסתובב כאן בערך חצי שעה ולא יודע למי לפנות, אתם נראים לי אנשים חמים וטובים, ואם תוכלו לתת לי סכום פעוט שיוחזר אליכם - אשמח מאד".

אמי שלפה מיד שטר של מאה שקל והודיעה לו כי היא נותנת לו את השטר במתנה ואין צורך להחזיר.

הוא נרגע מהיחס החמים ומהמילים המרגיעות של אמי - שהיא באמת אישה מיוחדת וטובת לב מאין כמוה - ונענה לבקשתו של אבי להכין לו כוס קפה שחור.

* * *

התברר שיש לו שורה של צימרים במושבה מגדל. הוא סיפר שהוא תורם לישיבה ידועה בבני ברק ולנזקקים שונים.

הוא נפרד מהם בחמימות, ציין שאין לו מילים להודות להם על העזרה ועל הדרך שהם עשו זאת. "תדעי לך שאני ממש מתרגש", אמר לאמי כשדמעות בעיניו. "הרי את כלל לא מכירה אותי, את נותנת לי במתנה סכום שהוא גדול מכפי שאני צריך".

אמי ענתה לו שכל עם ישראל הם אחים וחברים, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. "אם יהודי לא יסייע ליהודי בשעת מצוקה, אז במה הוא אח וחבר?"

עמית התרגש מאד, אמר שהוא אינו מאמין שיש בעולם שלנו אנשים כאלה. "אני מבטיח לך שאחזיר לכם על הטובה שלכם פי כמה וכמה. את עוד לא מכירה אותי".

וכך נפרד בפה מלא מחמאות ותשבחות.

חודש לאחר מכן, בדיוק כשאני בחנות, מתקשר עמית. "את זוכרת שהייתי אצלכם לפני חודש?"

"ודאי שאני זוכרת", אמרה אמי, "אני מקווה שהגעת בשלום".

ומה אומר עמית אם לא כך: "תראי, אני לא סתם מתקשר. לא שכחתי את החסד שעשיתם אִתי, פשוט חיכיתי להזדמנות שאהיה שוב במרכז. אני נמצא כעת בקניון בפתח תקווה ורציתי לפגוש אתכם כאן כדי לומר לכם חג שמח ולהודות לכם על החסד הגדול".

אמי אמרה לו: "עזוב, זה בסדר, יהודי בצרה - עוזרים לו, זהו".

אבל עמית התעקש: "תראי, גברת, זה לא משהו לוויכוח בכלל. כל החודש חיכיתי לרגע הזה. אשתי ואמי יכעסו עליי אם אני חוזר בלי להשיב לכם על הטובה הזו. אני יודע שלא חיכיתם שאחזיר, אבל תאמיני לי, זה אפילו לא יעלה לי שקל".

והוא ממשיך: "אני נמצא כאן בחנות גדולה של מוצרי חשמל, כמו שסיפרתי לך יש לי עשרה צימרים גדולים בצפון, לאחרונה קניתי עוד חמישה ופה אני עורך את כל הקניות הקשורות במוצרי החשמל, מקררים, מזגנים, מקפיאים, מיקרוגלים וקומקומים חשמליים. בגלל הקנייה הגדולה אני צובר אלפי נקודות ואין לי מה לעשות בהן, אני רוצה לתת לכם מזגן לחנות. שמתי לב שיש שם מזגן ממש עתיק ואני בטוח שהוא אינו מצליח לקרר, אני חושב שמזגן גדול וחדש יהפוך את החיים שלכם לנעימים יותר וגם, מי יודע, אולי יביא עוד לקוחות..."

* * *

אמי התרגשה מאד. בתחילה ניסתה להתווכח אִתו, אמרה שהוא עצמו יכול להשתמש בנקודות, אבל הוא התעקש ואמר שאין לו מה לעשות בנקודות וחבל שהן ילכו לאיבוד.

מובן שידענו שהוא יכול להשתמש בנקודות בעצמו וכי זו הדרך שלו לתת לנו אפילו בלי שנרגיש שהוא נתן משהו.

אמי ניסתה לומר לו: "אולי תיתן את המזגן לבית הכנסת?" אך הוא ענה לה: "אני דואג לכם ואולי אנסה לארגן משהו גם לבית הכנסת".

הוא שאל את אמי: "אולי את צריכה עוד משהו חוץ מזה?" אמי אמרה: "בשום פנים ואופן לא". הוא הודיע לה שהביא אִתו מהצפון ארגז תפוחים משובחים, תאנים, וגם ארגז קטן של שמן זית זך לכבוד החג. "זו מתנה ממני ומרעייתי, כי לעולם לא נשכח את הטובה שעשיתם לי, הכסף שנתתם בלי לצפות שאחזיר".

אמי אמרה: "תעשה לי טובה, אתה מגזים, זה היה באמת מכל הלב, ממש מכל הלב".

עמית ביקש מאמי לשלוח מיד מישהו לקניון כדי לקבל את המזגן. הוא אמר שהוא נמצא עם משאית ופועלים ורוצה לסיים עם העניין עוד היום. אמי העבירה אליי את השפופרת.

* * *

הוא שאל אותי מי אני. אמרתי שאני הבן של נעמי. הוא החל לשבח אותה: "יש לך אמא מיוחדת, צדיקה, עם לב רחב, היא עזרה לי בשעות הקשות שלי". הוא סיפר לי את הסיפור, אף שידעתי אותו על פה, וכשניסיתי להמעיט בחשיבות המעשה אמר: "תבין, אדם שיש לו כסף, הבושה הכי גדולה זה לבקש כסף. שלא תדע לעולם. ולעזור לאדם זר, לתת לו מאה שקל ועוד במתנה, זה משהו שלא רואים כמוהו, אין לי מילים אחרות".

הגענו במונית, אבי, אמי ואני, לא לפני שווידאתי אצל הוריי שנתנו את מאה השקלים במתנה ולא כהלוואה. אחרת, זו הייתה שאלה של "ריבית".

* * *

בשערי הקניון התקשרנו למספר של עמית. הוא אמר שיצא עם המשאית לקנות מרצפות, אך השאיר אחד מהפועלים. הוא הנחה אותנו בטלפון אל החנות ואמר שהפועל שלו שם. אכן, פגשנו באדם בשם איתי שהיה אדיב מאד ואמר שהבוס שלו מדבר עלינו טובות ושהוא ייתן לנו את הנשמה. לאחר מכן הסתובבנו אִתו שם והצבענו על המזגנים שאנחנו מעוניינים בהם. אבי התחיל לומר לו דבר תורה, אך הוא אמר לאבא שלי: "תשמע, אדוני, אולי תמסור לי את דברי התורה אחר כך, אנחנו צריכים להזדרז כי ערב חג ואנחנו חייבים לעוף לצפון".

בחרנו את המזגנים, איתי אמר: "תשאירו הכל בשבילי, הם יגיעו אליכם בהובלה ישר הביתה וההתקנה תהיה מחר".

איתי הוסיף שההובלה תעלה 800 שקל וניסה להתקשר לבוס שלו, עמית. הוא היה נבוך מאד, כי לא היו לו 800 שקלים וגם לא היה בטוח שהבוס שלו יאשר את זה. בסוף אבי השיג את עמית והוא אמר: "תגיד לאיתי שישלם את ההובלה ואני אתן לו", אבל איתי אמר שאין לו גרוש.

"אין בעיה", אמר עמית לאבי, "תן לו 800 שקל. תחכו שם. הוא יארגן את ההובלה ואני מגיע בתוך חצי שעה ואשלם לך". אבי אמר: "עזוב, לפחות שההובלה תהיה על חשבוני", אבל עמית ענה: "אם נותנים - זה עד הסוף, אני מתחנן בפניך, אל תברח".

אבי הוציא 800 שקל מזומן ונתן לאיתי. איתי רשם את הכתובת שלנו ואת כל הפרטים ואמר: "תחכו לעמית, הוא מאד ישמח לראות אתכם פנים אל פנים".

ישבנו וחיכינו שם על ספסל. אמי הייתה בעננים. אמרה לי: "זה ממש חלום, כמו סרט ורוד, לא מציאותי ממש. לא מאמינה שיש אנשים כאלה, תאמין לי, עשיתי זאת ממש לשם שמים בלי לקבל שום תגמול".

ורק אבא שלי שתק. הבנתי אותו. אבא שלי הוא חשדן גדול. הוא כל הזמן לא האמין לעמית, וכעת ראה שהחשדנות שלו הייתה לשווא.

חצי שעה עברה. עמית עדיין לא הגיע. אבי רצה להתקשר, אך אמי אמרה לו: "לא יפה, מותר לו לאחר בכמה דקות". ארבעים דקות, שעה. אבי החליט להתקשר למספר.

במקום צליל ענה קול: "המספר שחייגת אליו איננו מחובר".

אבי חשב שטעה והתקשר שוב. "המספר שחייגת אליו איננו מחובר".

אמרתי לו: "אבא, חכה, זה לא יכול להיות, תן לי לנסות". ניסיתי מהסלולארי שלי, וכששמעתי פעם ופעמיים שהמספר אינו מחובר, הבנתי שפשוט עבדו עלינו.

אמי התמימה והצדיקה הסתכלה עלינו, ולאט לאט הבינה מה שמוחה וגם מוחי סירבו להאמין.

אמרתי לאמי: "אמא, ישנם אנשים משונים בעולם, שמציגים עצמם כצדיקים אבל מסתבר שהם נוכלים".

"אולי קרה משהו?" שאלה אמי, אף שהיה ברור שהיא מבינה שקרה משהו.

* * *

השאלה התמימה הזו כנראה עשתה משהו לאבא שלי, והוא התחיל לצחוק צחוק מתגלגל, מעולם לא ראיתיו צוחק כך. אבי הוא איש שתקן, לא מוציא מילה מיותרת מהפה, טיפוס חשדן, כבר אמרתי.

הוא צחק צחוק בלתי נשלט שגרם לאנשים מסביב להיסחף אחריו. הם לא ידעו מדוע, אבל מספיק לראות בן אדם צוחק כל כך חזק כדי לצחוק אִתו.

זה היה הזוי, אמי התמימה והצדיקה מתחילה להפנים שהאיש הנחמד הזה אינו אלא נוכל, ואבי פשוט צוחק כאילו זכה זה עתה בפיס. לא ידעתי מה שימח אותו כל כך, חשדתי שהיה שווה לו להפסיד את הסכום הזה רק כדי להוכיח שהחשדנות שלו מוצדקת.

נסענו הביתה. אבי ישב קדימה עם מצב רוח של פורים, ואמי ואני מאחור עם פנים של תשעה באב.

* * *

הנסיעה הסתיימה. ירדנו מהמונית, אבי שילם בשמחה - לא משהו שקורה לו ביום-יום - ועשינו את דרכנו לחנות. הוא ספק הלך, ספק רקד בצעדי מחול, ואמי הייתה שבורה לגמרי.

כשהגענו לחנות, העזתי לשאול את אבי בכבוד ובעדינות: "אבא, לשמחה מה זו עושה?"

אבי אמר: "תיכנס לחנות ותבין".

הוא פתח את החנות, נעמד מאחורי הדלפק, ואמי ואני המתנו למוצא פיו.

"תראה", אמר, "אתה יודע שאני אדם חשדן. ברגע שבן אדם שנראה כל כך אמיד סיפר סיפור שנשאר בלי כסף - כבר חשדתי. לאנשים עשירים יש מספיק כסף אפילו בשביל לנסוע חינם, אבל לא רציתי לפגוע בתמימותה של אמא, לכן הנחתי לה לתרום לו מאה שקל. כשהוא התקשר שוב, החשדנות שלי גברה. החלטתי לנהוג במנהג כבדהו וחשדהו".

"אבל נראה לי שבסוף גם אתה נפלת בפח, כי הכסף שנתת לו היה יותר בכיוון של 'כבדהו'. לאן נעלם ה-'חשדהו'"? אמרתי לאבי.

"לא, בני היקר", השיב אבי, "דווקא הכסף הזה היה גם 'כבדהו' וגם 'חשדהו'".

אמי ואני הבטנו במבט האומר: "איך זה יכול להיות?"

"בוא ותבין: כיבדתי אותו ואת רצונו לתת לנו שני מזגנים בזכות הנקודות, והייתי צריך להתאמץ לשמור את ה'חשדהו'. ברגע שהגעתי לנקודה שבה אני צריך לשלם כסף מכיסי, הגיע ה'חשדהו', ובגדול".

"אם חשדת, מדוע נתת לו את כל הכסף?"

אבי ניגש אל הקופה הרושמת העתיקה והכבדה, ואמר: "אתה זוכר מה אני מניח שם?"

ודאי שזכרתי. האזור שבו ממוקמת החנות של הוריי הוא אזור שהאוכלוסייה שלו מורכבת מעובדים זרים שרובם שוהים בלתי חוקיים. מפעם לפעם משלמים לאבי בשטר שמתברר כמזויף. ברוב הפעמים הוא עולה על זה, אך קורה שהוא נופל בפח. את השטרות המזויפים הוא אוסף מתחת לקופה הרושמת.

"לפני שעזבנו, לקחתי חבילה של ניירות משם", אומר אבי, "וכשהבחור ביקש כסף ל'הובלה', אמרתי לעצמי: 'אתן לו מאותם ניירות, והיה אם תהיה אכן הובלה, אתן למוביל 800 שקל ואודיע לו שה-800 שברשותו מזויפים, ואם לא תהיה הובלה - נתתי כמה ניירות שממילא אין לי מה לעשות אִתם, בתקווה שהנוכל הזה יסתבך עם הכסף המזויף ויגלה שלא אותי הוא סידר אלא את עצמו".

זה הסיפור על נוכל ערמומי, על אמא תמימה ובעלת חסד, ועל אבא שיודע גם לכבד וגם לחשוד...
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 01 ינואר 2017, 02:29

יחד... לאורך כל הדרך

זוג קשישים בני 91 מאושפזים יחד, בתזמון מופלא, בבית החולים. שניהם נושאים אִתם סיפור חיים מרתק ומרגש, שמתחיל בניסויים המפלצתיים של מנגלה ימ"ש, ממשיך בפגישה בלתי שגרתית באוטובוס, עלייה לארץ ישראל ועמידה בניסיון קשה בין צו הלב לבין הוראה של מרן ה'חזון אי"ש'. סיפור של זוגיות מופלאה, שסיומה מעיד על כולה...


87754_tumb_750Xauto.jpg
87754_tumb_750Xauto.jpg (93.36 KiB) נצפה 12271 פעמים


הסיפור שאני רוצה לספר, הוא סיפור חייהם של שני אנשים שגורלם נקשר זה בזה, אך בשונה מרוב הסיפורים, כאן לא מדובר בסיפור אחד, אלא צרור של סיפורים שכל אחד מהם שווה סיפור בפני עצמו, ולכל הסיפורים יחד יש סוף אחד מדהים, שכמעט אינו מתרחש בימינו.

הסיפור הולך אחורה לשנת 1923. בחורף קר אחד נולדו למשפחת פריד, שהתגוררה בעיירה "וישו" שבטרנסילבניה - שהייתה שייכת אז להונגריה וכיום לרומניה - זוג תאומות. אטי ושרלוטה.

משפחת פריד הייתה משפחה דתית אמידה מאד, בעלת מפעל עצים גדול ורווחי, ועם זאת, ההורים השתדלו לחנך את הילדים לחיים תורניים וצנועים.

במאי 1944, כשהיו התאומות בנות 21, כבשו הגרמנים את הונגריה, וכל בני משפחת פריד נלקחו לאושוויץ והומתו בגז, פרט לזוג התאומות.

מי שגרם לכך היה המרצח השטני יוזף מנגלה, שלקח את אטי ושרלוטה בנות ה־21 לצרכי ניסויים. השתיים היו חלק מ"תאומי מנגלה" וניצלו.

אטי מעולם לא דיברה על מה שעשו לה ולאחותה באושוויץ, אך ממידע עקיף עולה, כי מנגלה ביצע על זוגות התאומים שהגיעו אליו הרבה ניסויים וזוועות גופניות. בשלב מסוים, כשהפכה לצל אדם, ביקשו להורגה אך מנגלה הותיר אותה בחיים מפני שאטי שלטה בשפות גרמנית, רומנית והונגרית.

אטי ניצלה את כוחה היחסי ודאגה במסירות לקבוצות של גמדים שמנגלה נהנה לבצע בהם ניסויים. לא היה בכוחה למנוע את הניסויים, אך היא דאגה שתנאיהם ישופרו ובעיקר שלא יהרגו אותם.

מנגלה ואנשיו כינו אותה בלעג "אטי ושבעת הגמדים", על שם המעשייה הידועה של האחים גרים. אטי ראתה את הלעג הזה כמחמאה הכי טובה שקיבלה בחייה.

בינואר 1945, רגע לפני שחרור המחנה, נלקחו תאומי מנגלה למשרפות. אטי החליטה לנסות בכל דרך להציל את חייה ואת חיי אחותה. היא הציעה לשרלוטה לברוח אִתה ולהסתתר מאחורי הצריף, באמרה: 'אם יגלו אותנו, נקבל כדור בראש. אם לא, אולי נינצל'.

הן ניצלו.

לאחר מכן נלקחו עם שאר יהודי המחנה לצעדת המוות והלכו תשע מאות קילומטרים בשלג (!), בחלוקי אסירות וכפכפי עץ.

המלחמה הסתיימה רגע לפני שלא נותר מגופן דבר.

חולות ומיוסרות, עם פגיעות גופניות ונפשיות קשות, מצאו עצמן התאומות ללא מכר וגואל. איכשהו הצליחו להגיע לעיירה שלהן, מותשות וכואבות, בודדות וחסרות כל, כדי לנסות לשקם את מה שנותר מהריסות חייהן.

* * *

יום אחד נסעו השתיים ברכבת יחד עם שכנתן המבוגרת שנותרה בחיים. ברכבת, בחור עם קסקט סייע להן יחד עם אדם מבוגר נוסף להעלות את המזוודות. השכנה הזקנה אומרת לאטי: "אולי נברר מי הוא, הרי את זקוקה לשידוך".

אטי אמרה לה ביידיש: "איזה שידוך. נראה לי שהוא בכלל גוי".

ומה קורה אם לא כך: דודו של הבחור עונה לה באידיש: "למה להגיד גוי? השם שלו אליעזר גרובר, ואם את ממשפחה טובה, אז כן, יש מה לדבר על שידוך..."

* * *

אליעזר גרובר נולד בקיץ 1923 בכפר פישקולְט שבטרנסילבניה. אביו היה מלמד ושוחט, אמו עקרת בית, והיו לו עוד שמונה אחים ואחיות. כסף רב לא היה בבית. בזכות כוחו הגופני הוא נלקח לפלוגות העבודה בהונגריה ולא לאושוויץ, כמו רוב משפחתו, וכך ניצל ממוות.

אחרי המפגש ההוא באוטובוס, השתלב אליעזר כעובד במפעל העצים של משפחת פריד, שנוהל על ידי התאומות, ובמקביל החלה אטי להתארח בבית משפחתו, שחלק מהם נותרו בחיים. אמו של אליעזר עשתה לה "מבחן מטבח" להכין חלות ולמלא דגים – וברגע שעברה אותו בהצלחה יתירה נסללה הדרך לחתונה...

הם נישאו ב־1946 ברוב הדר ופאר בעיירה וישו, בהשתתפות בני משפחה, דודים ואחים ששרדו את השואה.

הם ביקשו לשכור תזמורת, אך כל המנגנים הרבים שהכירו ניספו בשואה או נעלמו. הם מצאו מישהו שיתופף ועוד מישהו שטען שהוא יודע לחלל בחליל, בקיצור, הנושא של המוזיקה בחתונה נדון לכישלון. אך לא זה מה שעצר בעדם.

ברם, סמוך לתחילת החתונה לפתע מגיעה למקום בהפתעה מוחלטת תזמורת מאד מפורסמת של גמדים, כאלה ששרדו את אושוויץ, היו מופיעים במקומות שונים ונחשבו ללהיט חתונות. הם הגיעו כדי להחזיר לכלה, ולוּ משהו על הכרת הטובה שהם חשו כלפיה בשל הצלת חייהם ודאגתה להם.

* * *

משהו קרה לאחר השמחה. אולי המפגש המשפחתי, אולי הגמדים שהחזירו לכלה את מה שרצתה כל כך לשכוח. מיד לאחר החתונה שקעו בני הזוג בעצב גדול. טראומת השואה סירבה להרפות מהם, והם הסתגרו בביתם ולא תיפקדו כלל; רוב הזמן רק בכו.

בני המשפחה טיכסו עצה כיצד לנהוג, ובהתייעצות עם רב, הגיעו יום אחד לביתם מספר בני משפחה ומכרים, וערכו להם כביכול כתובה חדשה - שבה נכתב שאסור להם יותר לדבר על השואה והמלחמה.

ואכן, מאז ועד סוף חייהם הם לא שבו לדבר על הזיכרונות שגרמו להם כאב כה רב, עד כדי שיתוק מוחלט.

בשנת 1950 עלו אליעזר ואטי גרובר לישראל באנייה. בהתחלה גרו במרפסת קטנה בבית דודו של אליעזר ביישוב רמתיים שבשרון, ולאחר מכן עברו להתגורר בדירה קטנה בסמוך. אליעזר למד את מלאכת האריגה והחל לעסוק בכך לפרנסתו, ואטי נותרה בביתה.

בוודאי שמתם לב, שעדיין לא נשמע בסיפור קולם של ילדים. ואכן, שנים ארוכות התפללו בני הזוג להיפקד בצאצאים, וגם הלכו לטיפולים שונים, אך למרבה הצער והכאב לא זכו לפרי בטן.

* * *

בשנת 1953, לאחר שבע שנים ללא ילדים, הגיע לארץ מומחה עולמי שנחשב פורץ דרך בתחום ניתוחי הפוריות. הם ראו בכך הזדמנות בלתי חוזרת להיפקד.

דא עקא, המומחה הגיע רק לסופשבוע אחד, והמועד היחיד לניתוח היה... בשבת.

פנה אליעזר למרן הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ, החזון אי"ש, ושאל אותו אם אפשר לעשות את הניתוח הזה בשבת. מרן החזון אי"ש השיב כי מכיוון שלא מדובר בפיקוח נפש, אין היתר לעשות את הניתוח, ובירך אותו שיהיו לו ילדים.

אליעזר ואטי גרובר, אף שלא היו תושבי בני ברק, שמעו בקולו של מרן החזון אי"ש וויתרו על הניתוח שבו תלו תקוות כה גדולות.

חמש שנים נוספות חלפו, ולאחר 12 שנות נישואין נולד לבני הזוג סוף-סוף ילד ראשון, שלו קראו בן-ציון (בנצי). שנתיים אחריו נולד הבן יוסי.

עם הולדת הילדים, עברה המשפחה לדירה מרווחת בתל אביב. אליעזר הקים מפעל אריגה ביפו, ובו ייצר מעילים, מצנחים לצבא וחיתולי בד לתינוקות. אטי טיפלה בבית בשני הבנים.

השניים בנו בית שקט מאד. הם היו אנשים רגישים. רעש היה מזכיר להם משום מה את הדברים שרצו לשכוח – את השואה. גם כלבים היו גורמים להם לאותה טראומה. בפעם אחת ויחידה אמרה אטי כי הרעש מזכיר לה רעש אחר שאותו לא תשכח לעולם – רעש צרחות הילדים באושוויץ, היא סיפרה שהיא ותאומי מנגלה, כמו גם עשרות ומאות הגמדים, היו מתופפים בידיים ומרעישים כדי לא לשמוע את צרחות הילדים בתאי הגזים.

והכלבים? כן, גם הם הזכירו לה דברים אכזריים.

* * *

בעוד אליעזר עובד רוב שעות היום, נהגה אטי לצאת למסלול צדקה קבוע לקבצנים. היא הייתה עוברת בצמתים שבהם ידעה שהקבצנים יושבים ונותנת משהו לכל אחד. פעם אמרה שגם באירופה עשתה זאת. וכולם ידעו למה היא מתכוונת.

בנצי ויוסי גדלו והקימו משפחות והולידו ילדים, נכדים ונינים, ואליעזר ואטי היו מארחים אותם בביתם, כל זאת עד לפני חמש שנים, בהיותם בני 85, כשהתגלו אצלם, בהתאמה מופלאה, בעיות בריאות. הם עברו לביתו של יוסי.

הוקצתה להם יחידה נפרדת, ונקנתה בעבורם קלנועית שבאמצעותה נעו יחד בכל רחבי היישוב.

סבא אליעזר וסבתא אטי גרובר הקימו שבט מפואר. שני הילדים שלהם הולידו 13 נכדים, והנכדים הולידו 19 נינים, בלי עין הרע.

השנה הגיעו בני הזוג לגיל תשעים ואחת. אליעזר סבל מדלקת ריאות שהלכה והחריפה. אטי נחרדה. אמרה שלא תוכל לחיות בלעדיו רגע אחד.

* * *

ביום שני ד' בסיוון, יומיים לפני חג השבועות, הובהל אליעזר לבית החולים 'מעייני הישועה' שבבני ברק. כולם חשבו שהוא בוודאי יתאושש בתוך מספר ימים, כפי שכבר עשה בעבר.

אבל למחרת הפכה הכרתו מעורפלת ומצבו הידרדר.

במקביל, ביום רביעי, בסעודת החג, החלה אטי להתלונן על כאבים בבטנה.

ביום חמישי ז' בסיוון, יום לאחר אסרו חג, הובהלה אטי לבית החולים 'מעייני הישועה' באמבולנס. ילדיהם חשו לבית החולים וגילו שאביהם מונשם בעוד אִמם נלקחה לאולטרסאונד כדי להבין מה מקור כאביה.

יוסי הספיק ללטף את אמו ולומר לה באהבה גדולה: "אמא, אנחנו כאן, אִתך".

כשהחזירו אותה לחדר המיון, מצבה הידרדר בתוך דקות. ניסו עוד לבצע בה החייאה, אך אטי גרובר נפטרה.

השעה היתה 13:30 בצהריים. הבנים מיהרו לקבוע הלוויה ל־17:30. אבל רופאי 'מעייני הישועה' אמרו להם בשקט: "תישארו, מצבו של אביכם מידרדר".

בנצי ויוסי עומדים ליד מיטת אביהם, שרים לו את השירים האהובים עליו: 'אדון עולם' ו'אנא בכוח', ובמו עיניהם ראו בכאב אך בפליאה גדולה כיצד נשמתו של אביהם יוצאת ומתחברת אל נשמתה של אִמם, פחות משעתיים לאחר פטירתה.

הנאהבים והנעימים בני ה-91, עשו דרכם יחדיו לשמים, בתזמון מופלא ולא מקרי, לקול שירת ילדיהם שנולדו מתוך הקרבה, אמונה ומסירות. בחייהם ובמותם לא נפרדו.

ובשמים, קרוב לוודאי שקיבל את פניהם מרן החזון אי"ש זצוק"ל, שבימים טרופים עמדו בניסיון ושמעו לפסיקתו שלא לבצע בשבת ניתוח אצל המומחה הגדול שחיכו לו כל כך כדי להיפקד בילדים. האם ניתן להבין באיזה ניסיון עמדו ניצולי השואה הללו, שעברו מה שעברו, ומבחינתם באותם רגעים החמיצו את ההזדמנות להביא מעט אושר לחייהם האומללים ומלאי הפחדים?

ובורא עולם גמל להם כבר בחייהם וזיכה אותם בשני ילדים, ב-13 נכדים וב-19 נינים, שהביאו להם נחת יהודית אמיתית בחייהם הארוכים, ושניהם יצאו מן העולם זקנים באים בימים, מאושרים בחלקם.

* * *

הלווייתם של אליעזר ואטי בני ה-91 שהלכו לעולמם בהפרש של שעתיים זה מזו, התקיימה ביום חמישי ז' בסיוון תשע"ד, בשעה תשע בערב. כמעט אלף בני אדם ליוו את אליעזר ואטי בדרכם המשותפת האחרונה. מישהו הזכיר שם את המילה 'חתונה', ואיש לא מחה. אליעזר ואטי הובלו לקברם כחתן וכלה, לאחר 68 שנות חיים משותפות שבהן לא נפרדו לרגע קט. אמנם לא הייתה זו באמת חתונה, וגם הגמדים של אטי לא הגיעו לשם. בוודאי הם ממתינים להם שם למעלה, ליד כיסא הכבוד.

ועם כל הצער והכאב, שקיימים בכל הלוויה ובכל פרידה, היו בכל המשתתפים כמיהה ורצון בבוא הזמן לחיות כמותם. למות כמותם.
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 01 ינואר 2017, 02:30

בניך כשתילי זיתים...

חלום של אבי משפחה ברוכת ילדים, לראות את ילדיו מתגוררים לצִדו – הולך ומתגשם במהלך השנים. רק כאשר אחרון הילדים נישא ומשלים את החלום, הכל מתנפץ לרסיסים... האם ניתן לחבר מחדש חלום מנופץ?


88792_tumb_750Xauto.jpg
88792_tumb_750Xauto.jpg (97.75 KiB) נצפה 12271 פעמים


גדלתי "עם כפית זהב בפה", כמו שאומרים, באחת השכונות המקסימות של ירושלים. אבי ואמי הם אנשים נפלאים שאהבו אותנו ונתנו לנו תמיד כל מה שהיינו צריכים, ויותר: אהבה, ביטחון ושוב אהבה. גדלנו בחממה של בית אוהב והתוצאות בהתאם. כולנו יצאנו כרצון הורינו.

אבי היה שכיר ואמי הייתה תמיד עקרת בית. מבחינה כלכלית, המצב בבית היה תמיד מעל לממוצע. אף פעם לא חיטטנו להורינו ולא שאלנו "מנין הכסף?" אך עם הזמן הבנו שהכסף הגדול הגיע מירושות, והכסף הגדול יותר כנראה מהשקעות. ואכן, הורינו היו אנשים אמידים ואולי קצת יותר מזה. אבא, מעבר לעבודתו, הפעיל גמ"ח הלוואות פרטי מכספי המעשר של ההשקעות, גמ"ח שהיה בבת עינו. הוא השקיע בו הרבה זמן וכוחות.

מעבר לכך, חיינו כמו נסיכים. אמי הלבישה אותנו במיטב המחלצות, ומשולחן השבת לא נבצר שום מעדן העולה על שולחן מלכים. התרגלנו לחיים נוחים ומפנקים.

כשהגיעו אחיותיי הגדולות לפרקן, אבא חיפש חתנים מיוחדים שישבו וילמדו תורה כל החיים. הוא ידע שכדי לאפשר לאברך ללמוד, צריך לדאוג לו לדירה ולכך שיוכל לשבת וללמוד ללא טרדות הפרנסה. המחיר לכך גבוה, אבל אבי שילם אותו במלואו.

האמת, המחותנים מעולם לא דרשו ממנו דירה דווקא בירושלים, אלא הסתפקו בפרויקטים קטנים, אבל לאבא היה משפט שתמיד נהג לומר: "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, אל תאמר בניך אלא גם בנותיך". לאבי היה חשוב שכל ילדיו יגורו קרוב אליו, ועל כך היה מוכן להוציא מהונו.

רצונו של אבא שכל המשפחה תגור בירושלים גם אחרי שהם יעזבו את הקן, היה ידוע ומפורסם. הוא היה מצהיר: "עוד תראו, כולכם תגורו לידנו. אם תרצו, כמובן". בהתחשב במצב הכלכלי זה היה נשמע מעשי בהחלט. לאט-לאט ראינו שאבא לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים.

כך נישאו אצלנו שני בנים ושתי בנות, ואז התארס אחי החמישי.

* * *

כשחזרנו הביתה אחרי האירוסין, לא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות, ותוך כדי שאני מתגלגל במיטה, אני שומע שאבא ואמא מדברים על קניית דירה. איני זוכר בדיוק את המילים, אבל זה היה משהו בסגנון הזה: "אתה רואה שאנחנו מתחילים לראות את הסוף של חשבון הבנק. אל תשכח שיש לנו לחתן עוד ארבעה ילדים. בקצב הזה לא יישאר לנו כלום. תחשוב גם על העתיד. הרי לא מדובר בלשלוח אותם לחו"ל. בוא נתפשר על דירה זולה קרוב מאוד לירושלים. יש פרויקטים חדשים במרחק חצי שעה או שעה נסיעה. מה רע?"

שמעתי את אבי עונה, קצר והחלטי: "כבר דיברנו על כך אלף פעם. הילדים לידינו, נקודה. חוץ מזה, מה הדיבורים האלו על מה יהיה? ברוך ד' יש לנו מספיק כסף וגם ההשקעות ברוך ד' מניבות, מדוע שאמנע מעצמי את החלום שכל ילדיי יהיו סביבי?"

ואכן, גם לאח זה רכשו הוריי דירה בירושלים. הייתי אז בחור בן 18. לכולם זה התקבל באופן טבעי. אני חושב שהייתי היחיד שהתוודעתי לאפשרות אחרת, לפחות על פי בקשתה של אמי.

כבחור רגיש ועירני עקבתי אחר הדברים. היה לי חוש לקלוט את הוריי, ואני מזהיר בהזדמנות הזו את ההורים באשר הם, שחושבים שהם מנהלים את חייהם בבועה. אז זהו, שלא. תמיד יהיה הילד הרגיש שקולט, ובמשפחה שלנו הילד הזה היה אני.

אחי התחתן והתיישב בדירתו היפה והקרובה, ולאחר עיכוב קל - וקצת מלחיץ - התארסה האחות שמעליי.

הייתי בן 21, ומכיוון שכבר הייתי בסוד העניין, אני היחיד שהרגשתי שאבא מתחיל קצת להילחץ. הבנתי שחשבון הבנק של ההורים שלי עבר דיאטה מסחררת והוא מתחיל להתרוקן. הפעם הוא נאלץ להתפשר על שכונה מרוחקת, אבל בכל זאת, ירושלים.

* * *

תקופה מסוימת אחרי החתונה של אחותי החלו האחים, גם אלה הנשואים וגם התאומות שמתחתיי, לראות שינוי מסוים; אמנם לא גדול, אבל שינוי. שמנו לב שבשבתות אמא התחילה לספור מנות כדי שיהיה מדויק. הפטל נהיה אורח כבוד קבוע בשולחן שבת והחליף את המשקאות הקנויים. במשפחה התחילו התלחששויות וכולנו הבנו שאבא לא יוכל לממש עוד את חלומותיו שכל ילדיו יישארו בירושלים.

ואז הגיע התור שלי. נכנסתי עמוק-עמוק לפנקסים של השדכניות. לא עבר הרבה זמן, ויותר מהר ממה שחשבתי - מצאתי אותה. לפני שההורים נפגשו לפגישת סגירה, דיברתי אִתם. אמרתי לאבא שאני מבין כי המצב כבר לא כמו שהיה ואני באמת אבין אם ייתן לי לנדוד למקום רחוק יותר. עוד לפני שאמא הספיקה להתלהב מהרעיון הנהדר, אבא ענה: "רפי, בוודאי שכחת את הכלל המפורסם: נותנים לך - תיקח; מרביצים לך - תברח. אתה מוזמן לבחור אחד מהשניים, את ההתחלה או את הסוף".

אחרי ההצעה הנדיבה הזו, החלטתי שאיני מתערב וראיתי שגם אמא השלימה עם ההחלטה החד-צדדית. הם קנו לי ולאשתי דירה נחמדה בירושלים, שאמנם הייתה זקוקה לשיפוץ רציני, אבל היינו מרוצים מאד.

* * *

חודשים אחדים אחרי החתונה זה הפך לעובדה. אבי נכנס לקשיים כלכליים גדולים, מסתבר שההשקעות שלו כשלו בזו אחר זו, ומאדם אמיד הוא הפך לבעל חוב.

מטבע הדברים, גם גמ"ח ההלוואות צמצם את פעילותו, משום שכספי המעשר חדלו לזרום. למרבה הצער, יותר מדי אנשים לוו ולא החזירו, ובכך 'תקעו' את הגמ"ח, פשוטו כמשמעו. אבי תמיד התייחס לגמ"ח כאל חצי הלוואה וחצי מתנה, וממילא לא טרח להפעיל כנגד הלווים ולא מחזירים אמצעים כמו פנייה לערבים או לדין תורה. במציאות, זה פשוט עצר את הגמ"ח כמעט לגמרי, ואנחנו הבנו היטב את המשמעות של המשפט "לווה רשע ולא ישלם".

הגמ"ח היה משהו שאבא מסר עליו את נפשו, והמצב שבו הוא צריך לומר לאנשים "אין כסף בגמ"ח" שבר אותו עד מאד.

באחד הימים נכנסתי לביתם, בדרך חזרה מהכולל, והפנים של אמא אמרו הכל. עוד לפני ששאלתי משהו, היא כבר התחילה לדבר וסיפרה שנגמר להם הכסף לגמרי. בשביל לחתן את התאומות שנשארו, הם צריכים להיכנס לחובות. בפעם הראשונה אמי התוודעה למושג "חובות" מהצד השני... היא סיפרה שניסתה לשכנע את אבא להתחייב קצת פחות, אבל אבא לא רצה לשמוע. הוא אמר שאם כבר לוקחים חובות, אז שיהיה עד הסוף. לא עבר זמן רב, וכבר הגיעו בשורות טובות. ברוך ד' גם התאומות מצאו את זיווגן, ואבא לקח חובות אדירים על עצמו. העיקר שהגשים את חלומו: כל ילדיו - בניו, בנותיו, חתניו וכלותיו, וכעת גם נכדיו שמספרם החל לגדול בקצב - היו כשתילי זיתים סביב לשולחנו בירושלים.

* * *

לאחר תקופה מהחתונה של התאומה האחרונה, אבא ואמא הגיעו למצב שלא עמדו בהחזרי החובות. אנחנו, הילדים, לא היינו מודעים לכך, והאמת שהיינו עסוקים בעצמנו. אך הם התמודדו בשקט וכשלו.

בזמן שאנו בנינו את בתינו, הם ידעו מחסור והתמודדויות עם חובות רבים לבנקים, עד למצב שהבנק החליט לעקל את הדירה שאותה שיעבדו למשכנתאות.

- - -

וביום בהיר אחד, הבית הגדול - הבאמת גדול בכל קנה מידה - נמכר, והם נדרשו לעוזבו בתוך חודש ימים. בשלב זה כבר לא יכלו להסתיר זאת מפנינו. הם ביקשו מאִתנו לסייע להם לארוז את החפצים.

אני זוכר זאת כאילו הדבר אירע היום, את הרגע שבו ראיתי את אבי החזק האמיד שתמיד נתן ונתן ונתן, חסר אונים, אורז את חפציו ועדיין אינו יודע לאן ילך.

אנחנו - הילדים, הבנים והחתנים, כולנו אברכים - נאבקים לסגור את החודש, והדברים קשים יותר למי שהתרגל לחיי רווחה בילדותו. לא ידענו מה לעשות.

* * *

הם ניסו למצוא בית בשכירות, אך דירות גדולות עלו הון שלא היה להם, ודירות קטנות... לזה לא יכלו להתרגל. "לפחות שיהיה לי מקום, שאוכל לארח את כל המשפחה", אמר אבא בעצב.

יום אחד אמא חזרה הביתה עם חיוך מאופק ובזהירות אמרה לאבא שהיא ראתה דירה גדולה, חדשה וזולה. היא התחילה לתאר את הדירה ואת המחיר. אבא חשב שאמא הוזה. לא ייתכן שיש דירה כזו במחיר כזה. ואמא זרקה את הפצצה... הדירה לא בירושלים, היא ביישוב המרוחק חצי שעת נסיעה מירושלים.

שתיקה השתררה. אבא היה המום ולפתע החל לבכות. הוא לא היה צריך לומר שום דבר. הבכי הזה ריחף באוויר זמן די ממושך, וכעת לא היה מנוס ממנו.

הוא, שחלם כל חייו על בנים ובנות כשתילי זיתים סביבו; הוא שעמל והבטיח וקיים והוסיף וויתר ובלבד שיוכל להגשים את חלומו... והנה החלום מתפוצץ! הילדים סביב לשולחנו, אבל השולחן יהיה מיותם והוא ילך לגלות?

זה היה כאב גדול מכדי שיוכל לשמור אותו בפנים. הוא התפרץ בבכי קורע לב. רוחו שחה.

ואנחנו, לא ידענו דבר מכל זה.

מסתבר שאמי החליטה שהיא אינה מוותרת. הם נכנסו לאחד מגדולי הדור, הציגו את השאלה וקיבלו את התשובה הנחרצת. "בגשמיות - האישה מחליטה", פסק הרב. אבי יצא נסער, אבל אמונת חכמים בלִבו. כבר באותו שבוע הם שכרו דירה ענקית בקריית ספר.

יום אחד הם פשוט עשו לנו "הפתעה". התקשרו ואמרו כי מהיום ואילך נוכל להתארח אצלם מתי שרק נרצה, אבל לא בירושלים.

התגובה שלנו הייתה הלם מוחלט. אם עד כה הדחקנו את המצב, כעת זה הגיע אלינו מול העיניים. זה היה הזוי לגמרי. ידענו שלא ייתכן מצב שבו כולנו חיים לנו בנוחות בירושלים, וההורים שדאגו לנו כל כך גלו למקום אחר תוך ניפוץ חלומם. זה גרם לכולנו לחוש אשמה נוראה. אני אישית חשתי שאיני יכול להמשיך את חיי כשדבר כזה מתרחש.

מה שהגדיש את הסאה היה מסיבה חגיגית שערכו הוריי בדירתם השכורה בקריית ספר. כולם הגיעו וניסו לשדר עסקים כרגיל, אולי גם הצליחו, אבל אצלי זה פשוט לא עבד. ראיתי את אבי מוזג לכולנו פטל, וזה עשה לי ממש רע.

* * *

שבוע לאחר מכן אספתי את אחיי, את אחיותיי ואת בני/בנות זוגם, ללא הילדים. לא הייתי צריך להסביר דבר. מיד כולם התחילו להעלות רעיונות מה לעשות.

הכיוון הכללי היה, שכל אחד מאִתנו יפריש סכום חודשי שיספיק לשכירת דירה גדולה מאד בירושלים; דירה הדומה בגודלה לפחות לזו שבקריית ספר. מדובר בסכום של עשרת אלפים שקל בכל חודש. מכך תבינו על איזה גודל של דירה מדובר.

אבל לי היה רעיון אחר. מהפכני לגמרי.

* * *

"אני חושב", אמרתי, "שלהוציא מאה עשרים אלף שקל בשנה, כפול כמה עשרות שנים, יהיה בזבוז משווע, בעיקר כשכולנו אברכים והכסף הזה הוא פחות או יותר קצבת הכולל שלנו. זה גם בלתי אפשרי וגם בזבוז נורא".

"אז מה אתה מציע?" הם שאלו.

"שנמכור את הדירות היקרות שלנו בירושלים - ששוויין לפחות שני מיליוני שקלים כל אחת - ונרכוש כולנו דירות בקריית ספר. עשיתי את החשבון וגיליתי שמדובר בחצי מחיר פחות או יותר. כל אחד יתרום שלוש מאות וחמישים אלף שקלים כדי לרכוש וילה בקריית ספר להורים, ועוד יישארו לנו כמה מאות אלפי שקלים כדי שכל אחד מאִתנו ישקיע אותו בתוספת משכנתא בדירה נוספת. כך גם נעשה צדק ונשיב להורינו טובה תחת טובה, וגם נוכל ללמוד בנחת מדמי השכירות של הדירה השנייה שנרכוש.

זו לא הייתה החלטה פשוטה, לכמה אחים ובעיקר חתנים היה קשה לחשוב על עקירה מירושלים, אף שלא היה ויכוח שזה הדבר הנכון לעשות.

אני מכרתי את דירתי ראשון ועברתי ליישוב המדובר, אחריי עשתה זאת אחותי, ואחריה שני אחיי. במהלך שנתיים וחצי עקרנו כל המשפחה ליישוב, רכשנו וילה גדולה ומפוארת להורינו - בשווי דירה בירושלים. רובנו כבר השקענו ביחידת דיור נוספת, והשניים האחרונים חשבו על כך. עשינו שינוי לא קל בכלל, אבל קשה לתאר מה הוא עשה למצפון שלנו, לתחושה שלנו, ואתה יודע מה? גם למצב הכלכלי שלנו.

כמעט בכל שבת אנחנו באים לסלון הענק של הורינו לשולחן שבת, סועדים, מדברים דברי תורה ושרים, כמו שרק משפחה ענקית ומאוחדת יכולה לעשות.

ואני ממקומי מביט באבי ובאמי, רואה את האושר על פניהם, ויודע שהחלום שלהם - זה שחשבו שהתנפץ - קם והיה למציאות.

כולנו - בניהם, בנותיהם, חתניהם, כלותיהם, נכדיהם ונכדותיהם - כשתילי זיתים סביב לשולחנם!
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 01 ינואר 2017, 02:31

אחרי חצי יובל שנים

כולנו מכירים אנשים חשוכי ילדים. זו התמודדות קשה ובלתי נסבלת המצערת את הזוג, ולא פחות מכך את כל מכיריהם ואוהביהם. אביגד ואחינועם מעטוף היו זוג כזה, לא עשר ולא עשרים שנה. הם היו חשוכי ילדים במשך 27 שנה... הם מקימים שיעור עבור נשים שלא זכו בילדים ונחשו מה קורה בתוך מספר שנים... הסיפור שצריך לספר לכל מי שאיבד תקווה...


91622_tumb_750Xauto.jpg
91622_tumb_750Xauto.jpg (68.46 KiB) נצפה 12269 פעמים


אני רוצה לספר את הסיפור ששינה את חיי, ולא רק אותם. הוא התרחש לפני למעלה מארבע שנים, אך ניתן לומר שהוא ממשיך עד היום וכנראה ימשיך עד סוף כל הימים.

לפני כארבע שנים וחצי עבדתי כמוכרת בחנות ניו-פארם באזור אשקלון. הסניף היה בשיפוצים, ומטבע הדברים היו אזורים בלתי מרוצפים, ולבנים וחפצים התגלגלו על הרצפה.

ערב אחד נכנס לחנות זוג בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם. האישה נעלה כפכפים והתנהלה בכבדות. ראיתי שהיא מתקרבת לאחד האזורים שרוצפו מחדש. חששתי שהיא פשוט תיתקל במרצפת ותיפול. פתחתי את פי כדי להזהיר אותה שלא תמעד, אך היא הייתה רחוקה ממני, ומשום מה הצעקה נותרה בתוכי. כל אחד מכיר את הרגעים הללו, שבהם אתה קופא על מקומך ואינך מצליח להשמיע הגה.

לפני שאמשיך את סיפורי אני רוצה לספר קצת על הזוג הזה, שאז עדיין לא הכרתי.

* * *

שמם אביגד ואחינועם מעטוף, והם מתגוררים במושב ברקת.

אביגד ואחינועם נישאו בגיל 22. חלפו מספר שנים, והם לא נפקדו בילדים. כל מה שעשו לא עזר.

עברו עשר שנים, בינתיים נישאו אחיהם ואחיותיהם והולידו ילדים – אך הם נותרו ללא ילדים.

לאחר שמונה עשרה שנות נישואין החליטו אביגד ואחינועם לייסד בביתם שיעור מיוחד לנשים שטרם נפקדו. השיעור החל עם שלוש נשים, ולאחר מכן התפשטה השמועה, עד שהתגבשה קבוצה של חמש עשרה נשים, שכל אחת מהם עדיין ללא ילדים במשך שמונה עד חמש עשרה שנה. הן היו לומדות שמירת הלשון, שומעות שיחות ולאחר מכן מספרות אחת לרעותה מה עובר עליהן, מעודדות זו את זו, מחזקות, מייעצות ומחליפות מידע בכל הנוגע לדרכים ולטיפולים שיביאו להן את פרי הבטן המיוחל.

כשנה לאחר הקמת השיעור נפקדה הראשונה מבין הנשים, ומכאן ואילך, כל מספר חודשים החלו הנשים להיפקד בזו אחר זו.

תוך שבע שנים נפקדו כל נשות השיעור, מלבד אחת. אחינועם מעטוף שייסדה את השיעור.

הם נותרו חשוכי ילדים במשך עשרים וחמש שנה.

הם ליוו את כל המשפחות בכל השנים הללו, דאגו והחזיקו אצבעות, בכו מול כישלונות ושמחו מול הצלחות, הגירו דמעות שמחה כאשר הזוגות נפקדו בזה אחר זה, והזילו דמעות של צער ותחינה לה', שיפקוד גם אותם, אך לשווא.

בהגיע אחינועם לשנת העשרים וחמש לעקרותה, התגבשה קבוצת הנשים מאחורי גבו של הזוג. הן גייסו את הבעלים והחלו במשותף לפקוד קברי צדיקים, בעיקר את קברו של החזון איש, שעל פי הסגולה עשרה אנשים שמתפללים ליד קברו יכולים להשפיע ולפקוד עקרות.

קשה לתאר כמה תפילות ובקשות נאמרו מלב אוהב למען הזוג, שכל אחד מהזוגות ראה בו שליחים נאמנים, שסייעו להם להקל בעבורם את השנים הקשות. אפילו הניסים הגלויים נזקפו מעט לזכותם של בני הזוג, שכן התחושה הנעימה והרגועה שיצר השיעור הזה בקרב הנשים תרמה לרוגע ולאפשרות להיפקד ולהביא צאצאים.

כמה דמעות נשפכו שם, בקברו של החזון אי"ש, כמה מילים ובקשות נאמרו וכמה צדקות ניתנו.

עשרים ושבע שנים חולפות, ובני הזוג מעטוף - גם אם אינם מדברים על כך - העיניים שלהם אומרות כי כבר נואשו מלראות זרע של קיימא.

אך החבורה אינה מתייאשת וממשיכה להתפלל. ואז, לאחר עשרים ושבע שנים, לאחר טיפול ניסיוני מיוחד, מתבשרים בני הזוג כי לראשונה נפקדו וכי אם הכל ילך כשורה, בעוד תשעה חודשים יזכו לפרי בטן.

* * *

קשה לתאר מה עבר על אביגד ואחינועם. השמחה שלהם אמנם הייתה עצורה, אך הרקיעה שחקים. הם החליטו, בצדק, שלא לשתף בכך איש, כמו שכתוב: "ואביו שמר את הדבר".

כך עברו להם שלושה ירחים, כאשר המיועדים להיות הורים, לראשונה בחייהם בגיל 49 נושאים את הבשורה בזהירות, עוטפים אותה באהבה וברחמים, ואינם מספרים לאיש.

ואז הודיע להם הרופא כי מבחינתו הכל תקין וכי ניתן לשתף את הקרובים להם במידע.

לאביגד ולאחינועם לא היה שום מושג איך עושים זאת.

סביבם אחים ואחיות שנישאו לפני עשרים ושלושים שנה, ילדו ילדים וגם נכדים, ומבחינתם אביגד ואחינועם הם זוג חשוך ילדים. לכך התרגלו כולם. כיצד ניתן להודיע בשורה כזו?

הם החליטו שבשיעור הקרוב יזמינו את בני המשפחה הקרובה, כלומר ההורים, האחים והאחיות, ואיכשהו יודיעו במהלך הערב את הבשורה המרנינה.

ערב אחד לפני המפגש המדובר כיסח אביגד את הדשא, ותוך כך הרהר כיצד הוא מבשר לקרוביו ולאוהביו את הדבר. הוא החליט להודיע להם מתוך הכתב, ואז עלתה שורה אחת בראשו. הוא רץ וכתב: "שיחו לאמי כי ששונה פנה..."

מכאן ואילך, התרוצץ אביגד לסירוגין, שטוף דמעות, בין מכסחת הדשא לבין הנייר והעט, ורושם עוד שורה ועוד שורה, ובמקביל מכסח עוד תלם ועוד תלם לקראת המסיבה הגדולה.

הערב הגדול הגיע. תחילתו בשיעור הקבוע ולאחר מכן החלו להופיע האחים והאחיות של בני הזוג. מובן שהוגשה להם תקרובת שהוכנה בידיה המקצועיות של אחינועם: בשר, ג'חנון, מרק תימני. איש לא העלה בדעתו לאן הולך הערב הזה.

ואז ביקש אביגד את רשות הדיבור. בתחילה עוד נשמעו רעשים, אך פתאום ראו כולם שאביגד, הקר והמחושב, מרוגש עד דמעות וכי קולו רועד וכך גם ידיו. כולם השתתקו.

בידיים רועדות הוציא את הנייר שעליו רשם את הדברים ביום האתמול והחל לקרוא:

שיחו נא לאמי כי ששונה פנה

על בן אשר נעקד 49 שנה

והיום, בשרו נא לאמי כי ששונה רמה

על בן אשר נפקד לאחר 27 שנה...

שקט בקהל. איש עדיין לא הבין, וגם אם היו שהחלו להבין, הם לא העזו להביע זאת שמא לא הבינו נכון, יביכו ויובכו.

שקט. דממה. אביגד ממשיך:

ויודעים אנו שאת חידת המוות קשה לפצח

אך ביצירת חיים חדשים – אותו ניתן לנצח...

ואז מגיע אביגד מעטוף לשורה התחתונה:

..והנה הרגע לו ציפינו בכיליון

ואחינועם בחודש השלישי להר...

הוא לא הספיק לומר את המילה, וזעקה רמה נשמעה מציבור השומעים, קריאת השתאות ולאחריה קשה לתאר את כמויות הדמעות שנשפכו שם. אנשים באו והתנפלו על אביגד, והנשים על אחינועם, חיבקו, נשקו, בכו והתיישבו מחוסרי כוחות.

תוך מספר דקות החלה עלייה לרגל של כל בני מושב ברקת לבית מעטוף. כל כך רצו התושבים לשמוע את הבשורה הנפלאה וכל כך נואשו ממנה, והנה נס כזה...

בדקות הבאות החל אביגד לקבל טלפונים מכל רחבי הארץ, ולאחר מכן גם מחו"ל. לא בכל יום זוג חשוך ילדים 27 שנה נפקד.

לכולם היה ברור שנסגר מעגל. האישה שארגנה את מפגש העקרות - נפקדה אף היא, ושוב אין זה מפגש עקרות, כי אם מפגש אמהות.

* * *

כעת, במעבר חד, נחזור אליי.

איך אני, מוכרת בסניף ניו-פארם, נכנסת לסיפורם המרגש של בני משפחת מעטוף?

האמת שבשלב הזה לא הכרתי את בני הזוג מעטוף וגם לא את הסיפור שלהם,

אך חודשיים לאחר האירוע שתיארתי כעת, נכנס לסניף הניו-פארם זוג בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם. האישה הלכה בכפכפים והתנהלה בכבדות. ראיתי שהיא מתקרבת לאחד האזורים שרוצפו מחדש. חששתי שהיא פשוט תיתקל במרצפת ותיפול, לכן פתחתי את פי כדי להזהיר אותה שלא תמעד, אך היא הייתה רחוקה, ומשום מה הצעקה נותרה בתוכי. כל אחד מכיר את הרגעים הללו, שבהם אתה קופא על מקומך ואינך מצליח להשמיע הגה.

היא התקרבה וראיתי איך זה קורה. הכפכף שלה נתקע בריצוף החדש, והיא נפלה בכבדות על בטנה...

רצנו אליה, הפכנו אותה והושבנו אותה על הרצפה. היא רצתה לשכב, ואז אני שומעת את בעלה אומר: "תקשיבי לי".

הבטתי בו. זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי תימני לבן. הוא היה נסער מאד, אך ניסה לשמור על טון קר: "תקשיבי לי", אמר, "אנחנו נשואים 27 שנים ללא ילדים. אשתי נכנסה להיריון ראשון, וכעת עולמנו נחרב, אנא ממך, רוצי והזעיקי אמבולנס, תסבירי להם את המצב".

התאבנתי, אך קיבלתי כוחות ותושייה, רצתי אל הטלפון, התקשרתי למד"א וצרחתי שיבואו במהירות. איני זוכרת מה צרחתי שם, אבל רק מההיסטריה הם הגיעו תוך דקות ספורות, הרימו את האישה מהרצפה ולקחו אותה. ליוויתי אותם החוצה ואמרתי לבעלה: "אני מבקשת שתודיעו לי אם הכל בסדר".

לקחתי את מספר הטלפון שלו וביררתי לאיזה בית חולים הם נוסעים. לא אשכח את דמותו: אדם אציל נפש, מאופק, אבל כל הכאב בער לו בעיניים, ראיתי שם את כל הכאב והחרדה שיש בעולם, אך הוא לא צעק ולא גידף, מה שרוב בני האדם היו עושים, אפילו לא אמר: "איך אתם מכניסים בני אדם למקום שעורכים בו שיפוצים?" בעיניו היה רק מבט של מי שמנסה להשתלט על הכאב אך אינו מצליח.

האמבולנס התרחק, ואני מצאתי עצמי יושבת ומדברת לאלוקים.

* * *

אני באה מבית לא דתי, בלשון המעטה. גם הוריי וגם ההורים של הוריי שלי לא היו דתיים, לא שמרנו שבת ולא כשרות, ואני מוצאת עצמי מדברת פעם ראשונה עם מישהו שעד עתה לא הכרתי בקיומו - עם אלוקים.

ישבתי שם ובכיתי. מנהל הסניף אפילו לא ביקש ממני לעבוד. הוא הבין אותי, אווירת נכאים שררה בסניף. איש לא היה מסוגל לעבוד. היה מתח באוויר, כולם פחדו מהבשורה הרעה שעלולה להגיע, שבסניף שלנו איבדה אישה את תינוקה אחרי 27 שנים שחיכתה לו. כולם הרגישו אשמים, ואני יותר מכולם. הרגשתי שיכולתי למנוע זאת ופשוט כשלתי וקפאתי על מקומי.

אחרי איזה חצי שעה החליטו כולם שאין שום טעם להמשיך לעבוד כך. מנהל הסניף התקשר למעסיק שלו, ומעסיקו יצר קשר עם מי שמעליו, עד למנכ"ל ניו-פארם שהורה לסגור את הסניף ולשלוח נציג אל בית החולים ללוות את בני הזוג. אין ספק שהסיפור הזה לא השאיר איש אדיש.

הלכתי הביתה, עצובה ומפוחדת. ידעתי שאם האישה הזו תאבד את התינוק שלה לא אסלח לעצמי. חשתי שאני משתגעת בבית, חיפשתי איזה ספר תהילים ומצאתי מתוך תנ"ך שנתנו לאחי בצבא. התחלתי להגיד תהילים בדבקות וחשתי שהמילים מדברות אליי. קראתי פרק אחר פרק במשך שעות, עד שסיימתי את כל התהילים.

לפני שנרדמתי אמרתי: "אלוקים אם תיתן חיים לילד הזה, אני אהיה שלך לעולם". לא הבנתי מה משמעות המילים הללו, אבל הרגשתי שאם הילד הזה מת - אני מתה איתו.

ואז נרדמתי.

צלצול טלפון עורר אותי. על הקו היה קול של אישה. אחינועם מעטוף. היא אמרה: "שמעתי שדאגת, רציתי לבשר לך שברוך ה' התינוק בסדר וגם אני אהיה בסדר בעוד כמה ימים".

בכיתי משמחה ומהתרגשות, הודיתי לה על שהרגיעה אותי. סיפרתי לה שקראתי את כל התהילים, והיא אמרה לי שלא הייתי היחידה ושאי אפשר לדעת תפילתו של מי התקבלה, ועם זאת הוסיפה שהיא מרגישה שהיה לי חלק גדול בזה.

לי היה ברור במאת האחוזים שהייתה זו התפילה שלי, מפני שמעולם לא התפללתי ככה, בעצם מפני שמעולם לא התפללתי. עד היום זה ברור לי.

התקשרתי עוד כמה פעמים לברר מה שלומה וביקשתי להיות מוזמנת לברית או לבריתה. חודשיים לאחר מכן נקבע לאחינועם תאריך לניתוח קיסרי. הרופא אמר לאחינועם ולאביגד שזה יהיה ב-14.3.2006. הוא לא העלה על דעתו שזה נופל בדיוק על י"ד אדר תשס"ו, יום הפורים.

ואכן, בי"ד באדר באותה שנה התרחש לאביגד ולאחינועם מעטוף נס פורים. ילד ראשון נולד להם לאחר 27 וחצי שנות עקרות. נכחתי בברית יחד עם מאות אנשים, שכולם הרגישו שזה הילד שלהם. ויקרא שמו בישראל: אלאור אביחי. אלאור - מפני שהביא אור להוריו אחרי כל כך הרבה שנות ציפייה; ואביחי - מפני שהחיה את אביו שנעקד 49 שנה. אני חושבת שראיתי אותו במצב הכי פחות חי בכל השנים הללו.

אך לא להוריו הוא הביא את האור. גם לי.

* * *

הייתי בחורה רחוקה מדת, ופתאום התחלתי להתעניין ולהתחזק באמונה, לאט-לאט ולא בהתלהבות רגעית. כעבור שנה החלטתי סופית לחצות את הקווים ולחזור בתשובה. לאחר שנה וחצי התארסתי עם בעל תשובה כמוני.

שבוע לאחר האירוסין אני מקבלת הזמנה כפולה. לברית ולבריתה. לאביגד ולאחינועם מעטוף נולדו תאומים, בן ובת. הייתי עם ארוסי בשמחה הכפולה. לבן קראו נהוראי, ולבת אנהאל.

זהו הסיפור של אביגד ואחינועם מעטוף, כיום בני 53 והורים לשלושה ילדים, שהשמות שלהם מספרים את הסיפור כולו. אלאור-אביחי, נהוראי ואנהאל - אמונה בה' יתברך, הרבה אור, הרבה חיים וחסדי שמיים.

תראו מה הסיפור הזה עשה לי באופן אישי: אור אמונה, ולאחרונה גם חיים בעקבות הולדת בתי לפני כחצי שנה.

אני חושבת שהסיפור הזה יכול לחזק זוגות רבים שלא נפקדו בפרי בטן ונמצאים על סף ייאוש. אני מציעה להם לשאוב כוח מהסיפור של משפחת מעטוף, סיפור שאני מאמינה כי יוסיף להפיץ אור של אמונה וחיים עד סוף כל הימים.
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 01 ינואר 2017, 02:32

תיקון מאוחר

אם הגננת שלכם תפטר את העוזרת הקבועה שלה מזה עשרות שנים, ייתכן שתכעסו מאד. אם העוזרת הזו תקבל התקף לב, אתם בטוח תכעסו. אם העוזרת תשיב את נשמתה לבוראה אתם לא תשלחו אף ילד לגננת הזו, וכמותכם כל הורי השכונה... אלא אם כן תשמעו את הסיפור כולו...שיהפוך לגמרי את כל מה שחשבתם. סיפור המביא את הציווי "הוי דן כל אדם לכף זכות" לנקודה הכי קיצונית שלו


90126_tumb_750Xauto.jpg
90126_tumb_750Xauto.jpg (78.15 KiB) נצפה 12268 פעמים


אני אישה עובדת המתגוררת באחת הערים במרכז הארץ. יש לי חמישה ילדים.

הסיפור שלי הוא על הגננת של ילדיי ועל עוזרת הגננת. כל ילדיי היו בגן של גילה (שם בדוי), שהייתה ידועה כגננת נפלאה ומשקיעה.

הגן של גילה היה לשם דבר לא רק בשל היחס שקיבלו הילדים, העבודות וההשקעה, אלא גם בשל ניקיונו המבריק. כשנכנסת לשם היית מרגיש שנכנסת לבית מלון.

את הניקיון ייחסו כולם לתקווה (שם בדוי), העוזרת בגן במשך שנים.

בין גילה לתקווה שררו יחסים נפלאים, גילה פרגנה לתקווה ואף שלחה את ההורים לשבח אותה על עבודתה הקשה - וכך עשינו.

שנה לפני שרשמתי לגן הזה את ילדתי הקטנה, השתבשו לפתע היחסים ביניהן.

גילה דרשה לפתע להחליף את תקווה העוזרת.

זה היה מוזר, שכן הן נודעו ביחסים הטובים שביניהן.

גילה טענה שתקווה כבר עברה את גיל הפרישה והגיע הזמן להחליף אותה בעוזרת צעירה יותר.

הדרישה הזו העלתה התמרמרות בקרב הורים, שלא היה איכפת להם שהיא עברה את גיל הפרישה, הרי היא כל כך יעילה.

אבל גילה התעקשה.

תקווה החלה במסע השמצה כנגד גילה, על כפיות הטובה שלה ועל כך שהיא זורקת אותה לכלבים. בני משפחתה גיבו אותה והחלו לערוך כנגד גילה הגננת מסע של השחרת פנים.

ההורים נחלקו לשניים, חלק צידדו בתקווה ותמכו להשאירה בגן, וחלק די נרתעו ממסע ההשמצה של תקווה ושל בני משפחתה.

דרישתה של גילה נענתה על ידי העירייה, ותקווה קיבלה מכתב פרישה.

מרגע זה ואילך פנתה תקווה לכל מי שיכלה ושכנעה שלא נרשום את ילדינו לגן של גילה. רוב האנשים הבינו אותה ותמכו בה. מעטים, ביניהם אני, נרתעו מעט מהתוקפנות ומהנקמנות שנשבו ממנה.

כאשר החל הרישום לשנה הבאה ניצבה גילה בפני שוקת שבורה.

חלק מההורים סירבו לשלוח את ילדיהם, משום שהתנגדו לפגיעה הנוראה בתקווה, ואחרים סירבו משום שלא רצו להכניס עצמם למחלוקת. אני הערכתי את גילה והערכתי גם את תקווה. אמנם לא אהבתי את מסע ההשמצה שערכו תקווה ומשפחתה נגד גילה, ובכל זאת החלטתי שאיני מכניסה את עצמי למיטה חולה. התחלתי לחפש גן אחר.

גילה נותרה כמעט ללא רישום מהסיבות שמניתי לעיל. זה די צבט לי. ידעתי שהיא גננת טובה ושכל ילדיי היו בגנה ונהנו, אבל כאמור, לא רציתי להכניס עצמי למחלוקת.

כשהתחלתי לחפש גן עשיתי זאת כמו שאני עושה כל דבר. ביררתי מהיסוד על כל הגננות, ומהר מאד הבנתי שאף לא אחת מהן מתקרבת לקרסוליים של גילה.

שוחחתי על כך עם בעלי ועם חברותיי, והמסקנה הייתה – לרשום לגן של גילה ולהתעלם מהסכסוך שנוצר עם תקווה.

ואז קיבלה תקווה התקף לב.

* * *

קשה לי להסביר איזה רעש זה עשה. כל השכונה התעניינה בגורלה של האישה בת השישים וחמש שבמשך שנים הייתה העוזרת של גילה. ושוב נקלעתי למצב שלא היה מתאים לרשום את הילדה שלי לגן של גילה.

לאחר שבועיים נפטרה תקווה.

קשה לי לתאר איזו תחושה הייתה בשכונה. גילה לא הגיעה לגן. היא ידעה שכולם יצביעו עליה כאשמה במותה של תקווה. מבחינתי אבד הסיכוי האחרון שבתי תהיה בגן של גילה. ידעתי כי כמה שהיא טובה, היא אינה הולכת להיות הגננת של הבת שלי. איני חושבת שצריך להסביר מדוע.

הדעה בשכונה הייתה ברורה. תקווה מתה משברון לב, בגלל פיטוריה על ידי גילה. הורה אחד טען שאי אפשר לצפות שמישהו ייקח את פיטוריו כל כך קשה ושאסור להאשים את גילה. איש לא הקשיב לדבריו, גם לא אני. בתכל'ס, גילה פיטרה את תקווה, ותקווה נפטרה. יש רק תוצאה אחת להתרחשות כזו: גילה כבר אינה יכולה להיות גננת, ודאי לא בשכונה שלנו.

כמה מימי השבעה חלפו, וגילה לא באה לגן. מודעות האבל שגדשו את השכונה כמו הכריזו על אשמתה. במקומה באה ממלאת מקום, שכמובן לא עמדה בציפיות. הגן שהיה מבוקש במשך עשרים שנה נראה נוגה ועצוב, כאילו נרשם עליו "מיועד להריסה". היה ברור שאיש לא ירשום את ילדו לשם.

ביום האחרון לשבעה נפל דבר.

* * *

במודעה שנתלתה בשכונה הוכרז על הספד לכבודה של הנפטרת, ושמם של רבנים חשובים הופיע כמי שיישאו הספד. אחרון הדוברים היה בנה הבכור של תקווה, אברך תלמיד חכם. במודעות נכתב שהוא ימסור הודעה חשובה לציבור בשם אמו.

לכולם היה ברור שהוא הולך לדבר על נושא הגן, וסקרנות גדולה אחזה בכולם: מה ביקשה תקווה למסור לפני מותה? אני עצמי החלטתי לא ללכת, גם משום שזה הפחיד אותי וגם כי חשתי שכעת הולכים לקבור את גילה סופית. היא לא תוכל להיות גננת בשום מקום אחרי הדברים שייאמרו.

הכנס הגיע. הייתה בו השתתפות מלאה, בעיקר מצד הגברים, כולל בעלי. אני בטוחה שההערה האחרונה משכה את האנשים יותר מכל. יש אנשים שנמשכים לשערוריות יותר מהספדים. לא נעים לומר, אבל זו המציאות.

מה שנאמר בפועל על ידי בנה של תקווה, עורר סערה וטלטלה נוראה.

הוא פתח בדברי שבח על אמו, על מסירותה לילדיה ועל העובדה שכולם יצאו תלמידי חכמים. לאחר מכן שתק שתיקה מעיקה ואז החל לדבר על הנושא: "הכל סבורים שאמי לקתה בלבה בשל שברונה על הפיטורים ממקום עבודתה. במשפחתנו יודעים שבמשך שנים היא סבלה מבעיות לב קשות, ולמרות זאת היה בלבנו על מי שגרם לפיטוריה. ציפינו שיגלו התחשבות בגיל שלה, וכעסנו שלא הייתה התחשבות כזו.

אני הולך לומר דברים שייראו לכם כפגיעה בכבודה של הנפטרת, אך מיד תבינו מדוע אני אומר זאת: אני חייב לומר, שבעשרים השנים האחרונות אמא לא יכלה לתפקד כראוי בשל לבה החולה. הרופאים אסרו עליה לעבוד, אך היא בכל זאת עבדה במסירות, ואנו ראינו בהערכה רבה את מאמציה להביא פרנסה לביתה.

זו הסיבה שהתקוממנו על פיטוריה, משום שידענו עד כמה הגן היה נקי, עד כמה מילאה את תפקידה בנאמנות, וסברנו שהעבודה עם הילדים היא זו שהחזיקה אותה בחיים.

לאחר מותה נגלתה אמי בחלום ואמרה לי: "בני בכורי, אני עומדת בפני בורא עולם ויצאתי זכאית בדין, אך יש מחסום אחד שמונע ממני להיכנס לגן העדן. אני רוצה לספר לך משהו שלא סיפרתי כל השנים, מפני שרימיתי את עצמי ולא רציתי לחשוב על כך.

"האמת היא, שמצבי הבריאותי לא אפשר לי להרים כיסאות ולשטוף רצפה באופן מלא. מה שיכולתי לעשות הוא לטאטא בלי להתכופף, לאסוף את הפסולת ולשטוף בלי לסחוב דלי, בלי לסחוט ובלי לשפוך את הדלי. מי שעשתה את העבודה הייתה הגננת גילה, וגם בנותיה ובנותיי. במשך השנים עשיתי כמיטב יכולתי, אבל הייתי עיוורת. לא יכולתי לראות שאיני באמת ממלאה תפקיד של עוזרת. פשוט לא יכולתי.

"בשנים האחרונות מצבי נעשה קשה יותר, וגילה ובנותיה נאלצו גם לשטוף את הרצפה ולהדיח כלים, פשוט כי לא היה לי הכוח. אני מרחתי גבינה, הזזתי צעצועים פה ושם. זה הכל. הלב שלי לא עמד אף במטלות פשוטות.

"כשהגעתי לגיל 62 פנתה אליי גילה בשיא העדינות והסבירה לי שבתה מתחתנת בחופש, ובתה האחרת עסוקה במבחנים קשים. היא רמזה לי שאולי כדאי לפרוש ולקבל את מלוא זכויותיי.

התעלמתי. אמרתי שאחשוב על כך ולא עניתי לה תשובה.

"בשנה הבאה היא דרשה זאת בצורה תקיפה יותר, אמרה שאין לה כוחות ושמשפחתה משלמת את המחיר. אני התחלתי לבכות, והיא ריחמה עליי ופשוט לא דיברה אתי על הנושא.

"בשנה האחרונה כל העבודה נפלה עליה. בתה השנייה התחתנה, וגם בנותיי לא מצאו זמן. היא כבר לא פנתה אליי, אלא לעירייה, ואני נפגעתי ושאלתי אותה למה לא הגיעה אליי, אף שזה מה שהיא עשתה בשלוש שנים האחרונות.

"התחלתי לספר מה היא עושה לי, פעלתי מתוך כאב ולא חשבתי לרגע מה אני עושה. שברון הלב שלי הגיע מתוך כך, שלא הבחנתי בטוב שקיבלתי במשך כל השנים. כעת, כשהגעתי למעלה, שערי שמיים חסומים בפניי עד שאתקן את העוול הגדול. כעת אני רואה היטב את צדקותה של גילה ואת עיוורוני. אמנם לא פעלתי בזדוניות, אבל חטאתי, והחטא הזה עדיין לא תוקן.

"ניתנה לי הזדמנות אחת לבוא אליך בחלום כדי לתקן את העוולה. אני מתחננת עליך שתחוס עליי ותספר ברוב עם את האמת. אל תחוס על כבודי, שכן במקום שבו אני נמצאת אין ערך לכבוד, אלא רק לאמת ולמעשים טובים ורעים.

"המרמור שלי בעולם הזה הפעיל אתכם להגן עליי ולפגוע בשמה של גילה. אנשים פירשו את מותי כתוצאה מפגיעתה של גילה, משום שלא ידעו על מחלתי ועל ההתחשבות המופתית שלה במשך עשרים שנה, אבל גילה החזיקה אותי כל השנים כנסיכה, ורק כשממש לא עמדה בכך עשתה את הדבר הטבעי ביותר, ביודעה שפרישתי לא תזיק לי מבחינה כלכלית.

"אני מבקשת ממך שתספר כל זאת ותמליץ על הגן של גילה, שהוא באמת הטוב ביותר, בעיקר כעת כשתהיה עוזרת צעירה ויעילה, לאחר מכן תבקש את סליחתה של גילה, שתמחל לי בלב שלם ואוכל להיכנס לגן עדן".

* * *

את כל זאת אמר הבן בבכי קורע לב שלו ושל כל הקהל. לאחר מכן אמר הקהל תהילים לע"נ הנפטרת, ומיד לאחר הכנס יצא הבן עם מניין תלמידי חכמים לבקש את סליחתה של גילה.

מיותר לציין שהרישום לגן הסתיים תוך יום אחד, ועוד זמן רב דיברו בשכונה על הסיפור הזה.

עברו שלוש שנים מאז. בתי כבר בכיתה ב', ובכל הזמן הזה חיפשתי דרך לפרסם את הסיפור, שיש בו מספר תובנות חשובות. מכיוון שבשנה הבאה אשלח את נכדתי לגן של גילה, הגיע הזמן לעשות זאת.

האחת: לדון כל אדם לכף זכות.

השניה: לפקוח עיניים, לדעת מתי עושים לך רע ומתי עושים לך טוב. נראה לי שרוב בני האדם אינם יודעים להעריך זאת, אך בשמיים הכל מתבהר ומתגלה.

גילה, שהיטיבה עם תקווה במשך עשרים שנה, כמעט סיימה את חייה עם אות קין על מצחה. האם מישהו היה מעלה על דעתו שהיא אינה אשמה במותה של תקווה? האם אני הייתי שולחת את ילדתי לגן שלה?

לעולם לא!

כמה סיפורים כאלה יש בעולם, ואנו כעיוורים באפלה?
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 02 ינואר 2017, 15:13

קשה כשאול קנאה

ילדה שסובלת במשך שנים מהתפרצויות קנאה מצד אחותה, מוצאת דרך מעניינת להתמודד איתה. בעצה אחת עם בעלה, הם מחליטים לעשות מעשה הזוי – שרק בסופו הם מגיעים לתוצאה המיוחלת


92581_tumb_750Xauto.jpg
92581_tumb_750Xauto.jpg (97.56 KiB) נצפה 12134 פעמים


הייתי השלישית מבין שבעה ילדים. ילדת סנדוויץ' אמיתית: שלושה מעליי, שלושה מתחתיי.

כשאני כותבת 'ילדת סנדוויץ'', איני מתכוונת למובן הרע של המילה, כי שום דבר בחיי לא הושפע לרעה מעצם היותי סנדוויץ', אולי להפך. קיבלתי יחס טוב מהוריי, משני אחיי הגדולים ומשלושת האחים הקטנים. לא הרגשתי בשום אופן אבודה ונטושה כמו שמתארים ילדי סנדוויץ', ואולי אכן הגיע הזמן להפסיק להשתמש במונח הזה כמונח שלילי.

אני חושבת שהאופי של הבן אדם הוא החשוב, ולא התנאים שבהם הוא חי. מישהו בעייתי יהיה בעייתי כבכור, כילד שני, כסנדוויץ' וכילד זקונים, ואם הוא טיפוס נוח וזורם הוא יהיה כזה כבכור, כילד שני, כסנדוויץ' וכילד זקונים. אני הייתי ועודני זורמת, נוחה, לא בעייתית ושמחה בחלקי.

איני יודעת אם שמתם לב, אך כתבתי שקיבלתי יחס טוב משני אחיי הגדולים ומשלושת אחיי הקטנים. אולי חשבתם שטעיתי בחישוב מספר הילדים שלפניי, אבל לא כן. היתה לי גם אחות גדולה, ובדיוק עליה אני רוצה לספר.

הבעיה שלי הייתה אחותי הגדולה, השנייה במשפחה.

* * *

מאז שנולדתי, לפחות על פי עדויות ששמעתי פה ושם, הייתה בה קנאה מטורפת כלפיי. לא הייתה זו קנאה שהתפרצה כשקיבלתי תשומת לב או כשהיה לי טוב או כשקנו לי מתנה. זו הייתה קנאה בעצם קיומי, חוסר יכולת לראות אותי מתבלטת, צוחקת, עצובה, יושבת, עומדת. בקיצור: קיימת.

איני זוכרת מתי הבנתי שיש לי בעיה. ייתכן שזה היה בכיתה א', כשהכתה אותי בצורה מזעזעת ואז שמעתי לראשונה את הביטוי 'קנאה'. אולי היה זה לפני כן, כי מאז שאני זוכרת את עצמי סבלתי ממנה סבל קיצוני שאי אפשר לתאר.

האופי שלי קליל וזורם, וכך הצלחתי איכשהו לשרוד. התרחקתי ממנה ככל האפשר. הייתי מוותרת לה בכל מצב ובכל עניין, גם אם הייתה משחקת בי ומתעללת בי. אם למשל רצתה לשבת במקום מסוים או שראתה שנוח לי יותר מדיי במקום שאני יושבת בו ולכן החליטה שהיא רוצה לעבור לשם - הסכמתי. זה גרם לה להיכנס למעגל של רדיפה, כי היא רצתה להציק לי ואני התנהגתי כאילו אינה מציקה לי, מה שגרם לה להגביר את ההצקות.

בגיל בת מצווה, נדמה לי, עליתי על נוסחה שפתרה באופן חלקי את הבעיות.

היה זה באחד מאותם ימי רדיפות שבהם לקחה את התיק הירוק שקנו לי והחליטה שהוא שלה, ואילו אני אקבל את התיק הסגול שהיא קיבלה. האמת, בכלל לא היה אכפת לי, אפילו העדפתי את הסגול. רגע לפני שאמרתי: "יופי, באמת מתאים לי הסגול", עלתה במוחי מחשבה שאולי לא יהיה נכון להכריז על כך. אולי כדאי להראות פנים עצובות.

וכך עשיתי. ייבבתי על התיק הסגול והבחנתי שהיא מרוצה.

גיליתי את הפטנט. מרגע זה ואילך נהגתי להראות פרצוף סובל מולה. זה ממש הרגיע אותה. היא אמנם המשיכה את ההתעללויות שלה, בעיקר באופן מילולי, ואני הייתי "נעלבת" ואפילו "בוכה" כמיטב יכולתי להציג, וזה היה עושה לה טוב.

* * *

התבגרנו. התרגלתי לכך שיש לי שתי צורות התנהגות, וזה הפך ממש לחלק מחיי. הייתה הנערה המצליחנית, הזורמת, החברותית והחלקה לגמרי (ואין לי מילים להודות לקב"ה שהשאיר אותי כזו בצל אחות קנאית וחסרת מידות כל כך), והייתה הילדה המסכנה, המדוכאת, הבוכייה, הבלתי מרוצה והנרגנת – ליד אחותי.

למעשה, המצב הזה היה רק מולה. במשפחה הקרובה והרחוקה לא ויתרתי על מי שאני. פרחתי וביטאתי את עצמי, התחברתי לבנות דודות בקלילות הרגילה שלי, אבל תמיד אחרי מפגש משפחתי כזה הייתי מצפה לקיתון של התעללויות מצד אחותי, וזו באמת לא אכזבה מעולם. קיבלתי זאת באהבה ובהכנעה, הייתי משפילה מבט ובוכה הרבה-הרבה בדמעות שאפילו תנין היה מתבייש בהן, אבל הדמעות הללו היו הגנה מפני אחותי.

אולי נראה שהיא הייתה מושחתת במידותיה, אבל כשאני חושבת על כך, אני חייבת לומר שחוץ מהקנאה בי, לא פגשתי במידות רעות נוספות אצלה. היא הייתה עוזרת בבית, מתנהגת יפה לכולם, מקפידה על תפילה ועל קיום מצוות – כל זאת עד שמדובר בי.

כיום אני יודעת שיש תופעה כזו של אדם הרואה בזולתו סוג של צל שמעיב על חייו ועל אושרו. קראתי רבות על קנאה פטאלית קלינית, ואני יודעת שאחותי לקתה בבעיה הזו, אך אז עשיתי את הדברים כדי לשרוד.

* * *

כשהתחתנה, זכיתי לשנים אחדות של שקט יחסי, מסיבה פשוטה: היא עברה לבית אחר. אמנם היא הייתה מגיעה עם בעלה הביתה, אבל נוכחותו מנעה ממנה לפעול בצורה המכוערת שבה נהגה לפעול בעבר, אם כי שמתי לב שבעלה-גיסי קיבל ממנה מנות גדושות של ארס נגדי. לא הייתה לי שום בעיה עם זה, כפי שלא הייתה לי שום בעיה עם כל מה שקשור אליה. מדי פעם היא ניסתה לחולל מהומות נגדי, לבקר אותי על דברים פעוטים, אך אני הגבתי כפי שתמיד הגבתי – בשקט ובהכנעה – ובכך תרמתי להרגעת הדברים.

אני משערת שרבים יתקוממו על השיטה הזו, ובצדק. היא נותנת פרס לתוקפן, אך אני לא חושבת שיש למישהו זכות לבקר אותי. אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו. זה מה שהצליח להשאיר אותי נורמלית.

אני חייבת לומר משהו על הוריי. הם באמת עשו הכל כדי להגן עליי. בשלב מסוים אמרו לי שאם אני סובלת הם פשוט ירחיקו אותה. זה היה בתקופה איומה. אך אני ידעתי שלא פשוט להרחיק נערה בת שמונה עשרה מהבית. ידעתי שבסופו של דבר זה יפגע גם בי, כי איש אינו מסתכל בעין טובה על משפחה שמרחיקה ילדה מהבית, תהיה הסיבה מוצדקת ככל שתהיה. אמרתי להוריי שזה בסדר, וכפי ששרדתי עד כה אמשיך לשרוד גם את התקופה הקשה הזאת. עצם העובדה שהוריי נתנו לי את תמיכתם השקטה עזרה לי מאד.

בעצם, עולמי היה שלם פרט לנקודה הזו. רבים היו לוקחים את הבעיה ומגדירים אותה כזו שהרסה את חייהם. לא אני. אני שמתי אותה בדיוק במקומה הנכון.

* * *

שלוש שנים אחריה התחתנתי גם אני. בתקופת האירוסין נרשמה תקרית אחת, יחידה בחיי, שבה הגבתי בעוצמה שהפתיעה את כולם. אחותי העירה הערה משפילה בפני משפחתו של חתני. הם היו בהלם. מובן שלא הגבתי בפניהם, אבל לאחר מכן הסברתי להם במילים פשוטות שיש לה בעיה של קנאה בי. לא פירטתי ולא סיפרתי מעבר לזה. ביטלתי זאת בחיוך אף שבפנים רתחתי. פחדתי שזה יפחיד אותם וירחיק אותם ממני.

לאחר מכן עשיתי מעשה שכמותו לא עשיתי מעולם. הלכתי לביתה של אחותי והגבתי בעוצמה שאיש לא האמין שקיימת בי. איני רוצה לספר מה עשיתי ומה אמרתי. אני די מתביישת. רק אומר: גרמתי לה ולבעלה להאמין שאני מטורפת וכי נשקפת להם סכנה של ממש אם יצייצו אפילו מילה אחת בגנותי בנוכחות משפחת חתני.

זה היה משחק בדיוק כמו משחק הדמעות שלי. עשיתי חשבון קר והבנתי שכאן אני ניצבת מול בעיה שדמעות אינן יכולות לפתור. אם אחותי תפגע בי ותרסק את דמותי - עתידי ואושרי בסכנה, לכן שיחקתי את המשחק ההפוך לחלוטין.

עד החתונה היה שקט. אחותי איימה בפני אמי שלא תגיע לחתונה. ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. אמרתי לאמי שאני מסרבת בכל תוקף שהיא תגיע לחתונה, ושאשכור מאבטחים שישַלחו אותה אם תגיע. כשאמי אמרה לה זאת, גישתה התהפכה והיא החלה להילחם שתוזמן לחתונה. היא אכן הוזמנה, אבל רק לאחר הבטחות להתנהגות נאותה. הרווחתי בדיוק את מה שרציתי: גם שקט תעשייתי וגם שלא יהיו בושות שאחותי (קנאית או לא) תיעדר מהחתונה בהפגנתיות.

* * *

התחתנתי. הרווחתי, ביושר יש לומר, את הבעל הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת. תקופה מסוימת היה שקט מצד אחותי, אך מהר מאד חזרה הקנאה המטורפת ביתר שאת. למעשה, היא פרצה את חומת אי הנעימות שעוד נותרה לה והחלה לעשות שטויות של ממש שנבעו מקנאה.

בשלב מסוים הבנתי שהעניין הזה הולך להרוס את חיי הטובים והרגועים שהיו לי עם בעלי ועם ילדנו הקטן שנולד בינתיים. בעלי רצה לפתוח במלחמה כנגדה, אך אני התנגדתי לכך בתוקף. אמרתי לו שגם מלחמות צודקות הופכות את הצדדים ללוחמים. הדרך לא להיות לוחם היא לא להשתתף במלחמה.

הוא שאל מה אני מציעה.

אמרתי לו.

הוא היה המום ושאל: "את בטוחה?"

אמרתי לו: "אתה יודע שלא. זה אמנם צעד חריג, אבל הוא הגיוני מול השיגעון שלה".

הוספתי שלא אעשה דבר בלי אישורו ותמיכתו, אך אני חושבת שזהו הדבר היחיד שיביא שקט לפחות למספר שנים.

לאחר ימים אחדים ואין-ספור שאלות שגרמו לי לספר לו על ילדותי ועל דרכי לשרוד מולה - ימים שבחלקם התקומם ובחלקם הבין ואפילו העריך והעריץ - הוא אמר לי כך: "עשי כפי שאת חושבת, אך בבקשה תני לי להיות מחוץ לעניין עד כמה שאוכל. אני לא שחקן כמוך".

בתוך שבועיים, בדרך לא דרך נודע לאחותי שאני חולה במחלה קשה. היא ביררה זאת אצל אמי, וזו אמרה לה שאני מכחישה זאת מכל וכל. אני עצמי התעטפתי במין מסכת ייסורים כל אימת שפגשתי אותה, ואז נסענו בעלי ואני לחו"ל. אמרנו שאנחנו נוסעים לנופש. אכן נסענו לנופש, ובכך הרווחנו כפליים. הרווח המשני, היה שנהנינו מאד מהטיול בחו"ל, אך הרווח הראשי היה, שכאשר חזרנו אחותי פתאום התחילה להתנהג אליי יפה.

מה זה יפה? יום אחד התקשרה לשאול מה שלומי, יום אחר הביאה לי עוגה, שבוע אחד באה לבקר אותי ובשבוע אחר הזמינה אותי ואת משפחתי לסעודות שבת.

היא לא דיברה אתי מילה על מחלתי, כי הבינה לבד שאיני רוצה לדבר על כך, אבל התנהגותה השתנתה מקצה לקצה.

עשיתי הכל שלא לסחוט אותה רגשית, ובאמת הקשר בינינו לא היה כשל אישה שאחותה סועדת אותה בעת מחלתה, אלא כשתי אחיות לכל דבר. המצב הקודם היה קיצוני לרעה, והסיפור הקיצוני הזה איזן את הדברים.

"מחלתי" נמשכה כשנתיים. בשנתיים הללו זכיתי להכיר אחות אחרת: פטפטנית, מעניינת וחברותית. הפכנו לחברות טובות ממש, וכל השנים הרעות כמעט נמחקו.

* * *

בתום השנתיים, באחד מביקוריה אצלי, כשהיינו במרפסת ביתי, אמרתי לה שיש לי משהו לספר לה. ביקשתי ממנה שלא תשאל שום פרט כי גזרתי על עצמי שלא לספר דבר, אך הייתה לי איזושהי בעיה קשה שנמשכה זמן רב, וכעת אני יכולה לומר לה שבעייתי נפתרה והכל בסדר גמור. הקפדתי לא לשקר. היא חשבה שאני מתכוונת למחלתי הנוראה שנמשכה שנתיים, על פי מה שהיא ידעה, ואילו אני התכוונתי למחלה הנוראה שלה, מחלת הקנאה שרבים אומרים כי היא מובילה למחלה הנוראה, שכן "רקב עצמות קנאה".

התחבקנו ובכינו, בכי של כאב, בכי של התרגשות ובכי של שמחה. כל אחת מאתנו שמחה על אחותה שנרפאה ממחלתה.

עברו שנים רבות מאז. אנו אחיות טובות וחברות טובות, ודמעות עולות בעיניי כשאני נזכרת מה הייתי צריכה לעשות כדי שזה יקרה; דמעות מהמחשבה לאן מידות רעות יכולות להוביל בני אדם, ומה בן אדם צריך לעבור כדי להפסיק לקנא בחברו.

ויש תפילה אחת שמרגשת אותי, משום שהיא כמו מדברת על המחלה הנוראה של אחותי: "רפאני ה' כי נבהלו עצמי; ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי"...
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 05 פברואר 2017, 18:55

חציו לה’ וחציו לכם

זוג המתמודד עם בעיה קשה וטראגית: חלק מילדיהם לוקים במחלה גנטית קשה שגורמת להם לחלות ולמות בגיל צעיר מאד. איך מתמודדים עם מצב כזה בו אינך יודע איזה ילד שלך יחיה ואיזה לא? ובכל זאת הם מתמודדים, רואים את חצי הכוס המלאה, וזוהי בדיוק חצי כוס. סיפור שיגרום לכולנו להעריך את המתנות הגדולות שאנו מקבלים מבלי משים –ילדים בריאים ושלמים!


93327_tumb_750Xauto.jpg
93327_tumb_750Xauto.jpg (76.06 KiB) נצפה 11706 פעמים


לכבוד חיים ולדר, שלום וברכה.

אני פונה אליך לאחרונה בעקבות התוכנית המקסימה "עצות מהחיים" ברדיו. אני מאזינה קבועה אשר מאד נהנית מהתוכנית ובעיקר מהסיפור השבועי. תודה רבה ויישר כוח גדול, כמו כן גם על הספרים הנפלאים.

ברצוני לגולל בפניך את סיפור חיי, זמן רב אני חושבת לשלוח אליך את הסיפור אך לא עלה בידי. נישאתי לפני כאחת עשרה שנה, בחורה צעירה יחסית, מאושרת מאד שכל החיים לפניה. כמו כולם ציפינו לילד, ואכן לאחר קצת יותר משנה נולד בננו בכורנו. כבר מיומו הראשון הוא הוכנס לטיפול נמרץ ילודים. היו לו בעיות בנשימה והוא הוכנס לבירור ובדיקות מקיפות. אני הייתי בעננים מדי בכדי להבין מה קורה אתו, יולדת טריה, שחולמת על עתיד ורוד.

האמנתי, שהבעיה תסתדר ותחלוף והתפללתי, שהילד ישתחרר עמי מבית החולים. אך הבעיה לא חלפה וכל הבדיקות לא הצליחו לעלות על מה קורה, הוא נשאר חודש וחצי בטיפול נמרץ.

מובן שבאתי לבקר יום יום. הרופאים לא ידעו להגדיר את הבעיה ואנו היינו צעירים מדי בכדי להבין. לבסוף לאחר בדיקת סי.טי אמרו שזוהי בעיה במוח - סוג של פיגור קשה ביותר, הרופאים הודו שזה מקרה שלא ראו אף פעם, לא שמעו עליו ולא נתקלו בו מעודם. תסמינים נדירים ולא יודעים למה זה יגרום ואיך זה יתפתח.

לאחר כחודש וחצי הבאנו אותו הביתה יחד עם כל המכשירים הדרושים כדי לטפל בו. הילד לא גדל, לא תקשר, לא ראה, לא שמע ובקושי נשם. לא אאריך - אך עם הילד עברנו המוני סוגים של בדיקות, בתי חולים, אך שום דבר לא עלה על הבעיה.

במקביל - עברנו אנחנו סדרת בדיקות גנטיות, שהעלו חרס, כל הממצאים תקינים ב"ה. הרופאים לקחו את הנושא שלנו למחקר שלהם. בשלב מסוים הבנו שלא נוכל להחזיק את הילד בבית מאחר ואין לנו את כל הידע והמקצועיות הדרושים, והילד רק מדרדר מיום ליום.

חפשנו מוסד מתאים ולאחר מאמצים עילאיים הילד הוכנס למוסד.

בינתיים - נולדה בתנו השנייה, התינוקת נראתה בריאה על פניו והשתחררה בזמן מבית החולים. אך כעבור שבועיים התברר, שהיא כמו אחיה הגדול, אותה בעיה, פרכוסים, הפסקות נשימה וביקורים בבתי החולים.

לא רצינו להאמין לאמת המרה שטופחת לנו בפנים, היינו חדורים בתקוה שיהיה טוב. אם פעם שמעתי שהקב"ה לא נותן לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו, עכשיו הרגשתי זאת על בשרי, חשתי שמנסכים בי כוחות על אנושיים של תקוה ואמונה, החלטתי לא להישבר יהיה מה שיהיה, חיזקנו זה את זה והמשכנו במרוץ החיים.

את הבן באנו לבקר במוסד מידי שבוע, עם הבת בילינו ימים ולילות בבתי חולים 24 שעות כולל שבתות.

עד שהכל הפסיק בבוקרו של יום שישי אחד בו נתבשרנו שהיא גמרה את תיקונה ועלתה השמימה והיא בת חצי שנה.

* * *

ישבנו שבעה, הרבה באו לנחם לעודד ולחזק, ואכן השתדלנו תמיד לאחוז באמונה שרק היא מחזיקה את הבן אדם היכן שהוא נמצא. קמנו מהשבעה לשבוע נוסף עם ילדנו הבכור, הפוגה קטנה וחזרנו לשבעה נוספת רח"ל, בננו נפטר במחלקת טיפול נמרץ והוא בן שנה וחצי.

בשבילי פטירת הילד סגרה מסכת חיים קשה וכואבת, שחיכיתי, שתיגמר ואתחיל דף חדש בחיי.

את העגלות, הסלקל והצעצועים, שלצערי לא באו לידי שימוש - הצנעתי במחסן.

החלטתי שאני חוזרת לעצמי, לשגרה, לעבודה ולא אכנס ח"ו לעצבות ולייאוש.

כעת, היה הרבה זמן בשביל להתפלל לילד בריא, הרופאים לא נתנו לנו סיכויים, אך אנו כמאמינים בני מאמינים המשכנו להתפלל לה' שיאיר את חיינו ויושיע אותנו אחרי כל החושך שעברנו.

נסענו לקברות צדיקים, קבלנו ברכות מרבנים, דמעות רבות שפכנו והמתנו לישועות ו... ב"ה, נפקדנו. המתח רב מאד, האם נזכה בילד בריא?

ילדתי בן, לא ראיתי את הילד, מיד הוא נלקח ממני לסדרת בדיקות וחיברו אותו למכשירים שונים ומשונים (מאחר שידעו את ההיסטוריה שלנו). אני המתנתי במתח. כל כך רציתי לראות אותו, אך הרופאים עכבו זאת ממני. לאחר זמן בא רופא ובישר לי, שב"ה הילד בריא ושלם!

לאושרי לא היה גבול, הברית נערכה בזמן וכמובן שלא הפסקנו להודות להקב"ה על המתנה הגדולה שקבלנו.

* * *

אט אט חזרתי לשגרה, לבית ולטיפול הילד.

ב"ה לאחר שנה וחצי נולדה לנו בת, ילדה מתוקה בריאה ושלמה!

השמחה וההודיה היתה כפולה, שני ילדים מתוקים הממלאים את הבית.

בשלב זה - כמה שניתן לאמר, שכחתי מהתקופה "ההיא", ה' נתן לי את מחסורי, בן ובת בריאים חסדי ה' ממש. היינו סביב הילדים כל הזמן והשגרה היתה מבורכת ושמחה.

(בשלב זה הפצירו בי המשפחה שאכתוב את הסיפור אליך ואתה תפרסם אותו, אך מרוץ החיים לא נתן לי שהות לשבת ולכתוב).

שנה וחצי חלפו ונולדה לי בת נוספת בשבת קודש.

פחות משתיים עשרה שעות לאחר הלידה, באה אלי הרופאה ואומרת לי שהתינוקת הפסיקה לנשום כמה פעמים והיא בטיפול נמרץ...

נשמע לי מוכר, מוכר מאד. הכל חוזר לי בשניה אחת, לא האמנתי שזה קורה שוב.

(יש לציין, שכל הבדיקות הגנטיות שערכנו לא העלו דבר. הרופאים לא ידעו את פשר המחלה, כל הבדיקות שהתבצעו בהריון הראו כי הכל תקין לחלוטין! המחלקה הגנטית עדין עורכת מחקר עלינו אך מעלה חרס בידיה - אין תשובה).

הדבר שבר אותי יותר מכל מה שעברנו, קשה היה לי להשלים עם המצב לאחר שהתנתקתי ממנו מבחינתי לעולם.

מיותר לציין כי ההחלמה שלי מהלידה היתה קשה מאד, הייתי שבורה בנפשי וכמעט לא רציתי לראות את התינוקת ולא התקשרתי אליה בכלל, היא גם דמתה מאד לילד הראשון, דבר שהקשה עלי עוד יותר.

* * *

אבל גם עם זה ב"ה, ה' נותן כוח, אט אט קיבלנו את הגזרה, התחזקנו באמונה וחזרתי לעצמי למען ילדי הבריאים המחכים לי בבית. וכך ב"ה עם המון עידוד ותמיכה מצד המשפחה התגברנו על זה.

הבאנו את התינוקת הביתה, פחדנו מאד שהיא תצטרך בתי חולים והרי ידענו, שבית חולים זה לשבת עם הילדה יום ולילה ומי יטפל בילדים שבבית?

אבל הקב"ה צופה ויודע ולא נותן לאדם דבר שאינו יכול לעמוד בו.

התינוקת אומנם לא התפתחה אך לא נזקקה לבתי חולים כלל, שבעה חודשים עד שנכנסה גם היא למוסד מתאים.

התחזקנו באמונה, בתפילה ובמה שרק אפשר.

הריון שישי מגיע, המתח גואה, קבלות, ברכות, תפילות, צדיקים...

הבנתי שאני צריכה רחמי שמים מרובים כדי לזכות בילד בריא.

וחסדי ה' עלי גברו, קבלתי ילד נוסף בריא ושלם!

לשמחתי אין גבול כך גם ההודאה להקב"ה על הנס הגדול הזה.

(בשלב זה ידעתי בברור שאני צריכה לשלוח אליך את סיפורי ולו רק בכדי שאנשים יתחזקו מזה. ואכן ישבתי וכתבתי לך את סיפורי אך הסיפור הונח במגירה והמתין כשלש שנים, יד ההשגחה מנעה ממני מלשלוח אליך את הספור, הספור עוד לא נגמר).

שנה חולפת, התינוקת שבמוסד נפטרת, לצערנו אנו בקיאים בתסריט קבורה, שבעה...

(הפעם העניין קצת קשה יותר, מאחר ויש ילדים בבית)

* * *

ימים חולפים, לידה שביעית.

הפעם נתבשרתי שאלד תאומים, הייתי נרגשת מאד. הרגשתי שזוהי מתנה משמים על מה שעברנו, כמובן שהמתח היה כפול ומכופל והתפילות הרקיעו שחקים. מפאת הנסיבות נאלצתי לעזוב את עבודתי, כך היה לי הרבה זמן לחלום ולטוות חלומות ורודים על התאומים שיגיעו.

הוצרכתי שהלידה תעבור בניתוח כשבוע לפני התאריך האחרון.

יום הניתוח מגיע, הכל מאורגן, הילדים מסודרים במקומותיהם, הלב דופק ואני הולכת לבית החולים, למתח ולפחד אין גבול.

מכינים אותי אל הניתוח, הבדיקות תקינות ב"ה, הכל בסדר. רגע לפני שאכנס לניתוח מגיע הרופא, מסתכל בבדיקות ואומר: "למה שלא נחכה עוד קצת הרי נותר שבוע עד הלידה כך העוברים הקטנים יגדלו עוד קצת".

וזהו עיכוב משמים ולא בכדי.

חזרתי לביתי והמתנתי. חודש כסליו תש"ע.

יומיים לאחר מכן אני מגיעה בבהילות לבית החולים עקב כאבים עזים.

מיד מכניסים אותי לאולטרה - סאונד הרופאה קצת מתמהמהת על יד המסך ואני אינני מבינה, אחר כך היא פונה אלי ואומרת בבהילות לי ולבעלי: "אנו לא מוצאים דופק לאחד התאומים..."

אני מיד נכנסת לחדר הניתוח ולא מפסיקה להתפלל שיהיה טוב.

התברר שארעה הסתבכות שגרמה למות אחד התינוקות, ואת התינוקת השניה הצליחו להציל בחסדי שמים.

* * *

התפללתי שהתינוקת השנייה לפחות תהיה בריאה ושלמה, שח"ו לא אחזור הביתה בידיים ריקות.

ואכן ב"ה ברחמי ה' המרובים ניתנה לי תינוקת בריאה ושלמה ב"ה!

אט אט קבלתי את הגזרה באהבה והודיתי לה' על מה שנתן ברחמיו.

הקב"ה הוריד על ידי שמונה נשמות לעולם, מתוכם בחר שאגדל ארבעה ילדים בריאים ונפלאים,

חסדי ה' כי לא תמו כי לא כלו רחמיו, נודה על ניסיך שבכל יום עמנו.

בקשתי היא שתפרסם את סיפורי, ואם יחזק אחד מן הקוראים, והיה זה שכרי.

תודה רבה.
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 05 פברואר 2017, 18:58

האיתות של דביר

דליה עימנואלוף, אלמנה ואם שכולה, מוצאת עצמה חסרת כוח אל מול בקשת בתה לצאת איתה ליריד. היא פונה בליבה לבורא עולם ומבקשת מסר כלשהו מבנה דביר שנהרג חצי שנה לפני כן. ביריד היא פוגשת ילד קטן בן שלוש ומשוחחת איתו, השיחה הזו תחבר אותה עם אחיו התינוק...ומה שהיא תגלה, יצמרר פעם אחר פעם, את כל מי שיקרא את הסיפור... הסיפור מוקדש לזכרו של דביר עימנואלוף הי"ד, ההרוג הראשון במבצע "עופרת יצוקה"


94179_tumb_750Xauto.jpg
94179_tumb_750Xauto.jpg (51.34 KiB) נצפה 11705 פעמים


אומרים שהסיפורים שאתה אוסף הם סיפורים מהחיים. אני רוצה לספר לך דווקא סיפור מן המתים, שגם הוא סוג של סיפור מהחיים.

שמי דליה עימנואלוף.

אני נושאת בצמד תארים מצמררים: אלמנה ואם שכולה. את בעלי איבדתי לפני כשש שנים, לאחר מאבק של שלוש שנים במחלת הסרטן שבה לקה.

היו לנו ארבעה ילדים: שלוש בנות ובן, דביר שמו. דביר קרא 'שמע ישראל' על מיטתו של אביו, ולאחר מכן אמר עליו קדיש.

דביר התגייס לצה"ל ושירת בפלח"ן גולני, שהיא יחידה מובחרת.

כשהחל מבצע עופרת יצוקה וטורי החיילים החלו להיכנס רגלית לתוך עזה, העם עצר את נשימתו. איש לא הבין כיצד מעיזים להיכנס לתוך התופת הזו.

מובן שהורי החיילים היו מודאגים יותר מכולם, ואני, שאיבדתי את בעלי, ידעתי שבני היחיד מסכן את חייו ברגעים אלה.

דביר נכנס לתוך עזה ללא פחד. הוא ויחידתו עסקו בחשיפת מנהרות ומלכודות של המחבלים. הם צעדו כל הלילה לתוככי עזה, ואז הגיע דביר לאחת המנהרות. מחבל ארב לו וירה בו צרור מטווח קרוב. לדביר לא היה שום סיכוי להינצל.

החובש ראה שדביר אינו חובר אליו, הוא רץ לעברו, נורה ונפצע קשה. לאחר מכן הסתערו חבריו של דביר על המחבל והרגו אותו.

בני היה ההרוג הראשון במלחמת עופרת יצוקה. זהו עוד תואר מפוקפק, שלישי במספר. שנתיים ועשרה חדשים לאחר פטירת אביו, עלה דביר בסערה השמימה והצטרף אליו.

אבל אני נשארתי כאן. איני צריכה לספר מה עבר עליי כשהגיעו קצינים לבשר לי את הבשורה הקשה. הייתי אלמנה טרייה יחסית, שאיבדה את בעלה וכעת את בנה בכורה ויחידה. הרגשתי שהחיים הסתירו את פניהם ממני. לא ידעתי איך אוכל לשרוד, אך שרדתי למען שלוש בנותיי: הדס, נעמה ואביה.

בחודש תמוז הקיצי, שבעה חודשים לאחר נפילתו של דביר, ביקשה ממני אביה בת ה-13 לצאת אתה ליריד חוצות היוצר – יריד ידוע בירושלים.

שבוע לפני כן ביקשה חברתי לצאת אתי לשם, ואני סירבתי, אך לאביה לא יכולתי לסרב, ובכל זאת חשתי שאין לי כוח.

ישבתי בחדרי ואמרתי לבורא העולם: "אלוקים, אני כל כך זקוקה לאות מדביר, לאיזשהו מסר ממנו שיש טעם לחיי. כל כך קשה לי, אין לי אפילו כוח לצאת עם בתי הזקוקה לי".

יצאתי בלי כוחות, בידיעה פנימית שתם כוחי וכבר איני מסוגלת לשרוד את הכאב, את הצער ואת הפרידה מדביר.

בדרך התחרטה פתאום אביה, אולי ראתה שאני שרויה במצב רוח לא טוב. שכנעתי אותה ללכת. הגענו ליריד, הסתובבנו בין הדוכנים ולאחר מכן הגענו למופע נחמד. מכיוון שהגענו אחרונות, התיישבנו במרחק ניכר מהבמה.

לפתע אני חשה שמישהו דופק על ראשי מאחור.

הסתובבתי לאחור בכעס, אך מי שדפק לי על הראש היה ילד קטן בן שלוש, בלונדיני יפה תואר, שאתה לא ממש יכול לכעוס עליו, מה עוד שהוא מחייך אליי כאילו הדבר הטבעי ביותר הוא לדפוק עכשיו על ראשי.

אני שואלת אותו: "איך קוראים לך?"

הוא עונה: "אשל".

"אתה רוצה לדבר איתי?"

"למה לא?" הוא אומר.

"אז בוא ותשב לידי", אני מציעה, והוא נענה.

ואז אני שומעת את קולו של אביו, שאומר לו: "אשל, אולי תשב לידי וליד דביר?"

דביר... שם מוכר.

אני מסתובבת אל האב ורואה שהוא מחזיק תינוק קטן.

אני שואלת אותו: "סליחה על השאלה, בן כמה התינוק הזה?"

הוא אומר: "בן חצי שנה".

אני שואלת בחצי התנצלות: "סליחה על הסקרנות, אבל מדוע קראתם לו דביר?"

האבא מסתכל על האמא, הם מחליפים מבטים, כאילו מתלבטים אם לספר או לא, ואז הוא אומר: "את לא תאמיני. דביר קרוי על שמו של ההרוג הראשון ממלחמת עופרת יצוקה, השם שלו היה דביר עימנואלוף, אולי את עוד זוכרת... אבא שלו נפטר שנתיים לפניו, והסיפור שלו נגע ללבנו...."

אולי אני זוכרת... צמרמורת אפפה אותי.

"אתם יודעים מי אני?" אני שואלת אותם.

"לא".

"שמי דליה עימנואלוף, אני אמא של דביר, וזו אביה אחותו..."

* * *

הם נאלמו דום.

האישה אומרת: "זה לא ייתכן... את מפסגת זאב?"

"כן".

הם מביטים בי, ואני בהם. לא ידענו מה לומר.

שירי להב, אמו של דביר הקטן, שברה את השתיקה: "תשמעי, רצינו להזמין אתכם לברית, אבל לא ידענו מתי הברית של דביר ורצינו להודיע לך בצורה מסודרת. היינו טרודים ולא הצלחנו למצוא אתכם, אחר כך פשוט לא מצאנו את העוז לבוא אליכם. לא ידענו מה נענה אם תשאלו מדוע קראנו לדביר בלי רשותכם. פשוט נשארנו ב'שב ואל תעשה'".

"והנה אלוקים הביא אותי אליכם", אמרתי.

שירי אומרת: "דביר שלח לך חיבוק גדול באמצעותנו". היא לא הבינה מה היא אמרה, אך אני פרצתי בבכי, לא הייתה שום דרך שהיא תדע כי ביקשתי מאלוקים אות ומסר מדביר.

באותו רגע הרגשתי שדביר איתי והקב"ה איתי. החלפנו טלפונים וההופעה התחילה, אבל אנחנו לא יכולנו להישאר שם יותר. הלכנו. זה היה יותר מדי חזק עבורי. למחרת קיבלתי משירי מסרון: 'אלוקים לא מפגיש סתם אנשים'. התקשרתי אליה חזרה ואמרתי לה שהגענו בסך הכול כדי לראות הופעה. היא אמרה לי "הגעתם כדי לפגוש אותנו".

סיפרתי להם ששבועיים קודם היה יום ההולדת של דביר, ובאותו יום הייתי מדוכדכת מאד. לפני שהלכתי לישון אמרתי: "ה', תן לי סימן שזו מציאות חיי. לא ייתכן שאני חיה כך". הלכתי לישון כשאני מבקשת סימן, שיהיה לי כמו חיבוק גדול מדביר. "כשאת אמרת שאלוקים שלח לי חיבוק גדול באמצעותכם, הרגשתי שזה הסימן, כי לא סתם הזדמנתי לשבת בדיוק שורה אחת לפני המשפחה שהחליטה לקרוא לבנה על שם דביר. זה משהו נדיר, גם הקריאה על שמו וגם המפגש שלנו. בלוטו אין דברים כאלה. זה ממש מסר מה'".

ואז נזכרתי לשאול: "מדוע באמת קראתם לבנכם על שם הבן שלי?"

ואז שירי מספרת לי סיפור מדהים:

"באחת הבדיקות לפני הלידה התגלה מום משמעותי בכליות של התינוק. זה הרס אותי, הייתי שבורה. הודעתי במקום העבודה שאני לוקחת כמה ימי חופשה כדי להירגע, לעכל וגם ללמוד על המום הזה.

ישבתי בבית והדלקתי נר לצדיק רבי שמעון בר יוחאי, לרפואתו של התינוק שטרם נולד.

הייתי לבד, קודרת ושבורה. ואז ראיתי בעיתון את הכותרת עם תמונתו של דביר עימנואלוף: "החלל הראשון של עופרת יצוקה". כשראיתי את הסיפור על דביר ועל אביו שנפטר לפניו - תמונת דמותו האצילית הייתה לי כחוויה רוחנית, והחלטה גמלה בלבי. הבטחתי לקב"ה שאם התינוק יהיה בריא, נקרא לו על שם דביר.

בעלי הגיע הביתה. הוא סיפר לי שנפל חייל בעזה, והשם שלו דביר עימנואלוף. אני אומרת לו: "ספר לי על זה", ושיתפתי אותו בהחלטה שלי. הוא הלך עם זה".

אני בוכה ומתקשה להאמין למה שאני שומעת.

"התינוק נולד בריא, הסכנה חלפה, שירי ובני להב קראו לו על שם דביר ולא העזו לפנות אליי. הם לא ידעו כיצד אגיב על כך, פחדו שאולי זה יסב לי צער".

שירי סיפרה, שדביר הקטן נולד עוד לפני השלושים של דביר שלי ז"ל. הם לא היו בטוחים במועד הברית, בגלל צהבת.

מסתבר ששירי עבדה בעבר עם משפחות שכולות, והיא החליטה שעם כל הרצון הם צריכים להודיע על הדבר בנימוס. עד כדי כך רגישותה הגיעה, שבדרשה בברית הם לא הודיעו על מי קראו את שמו של דביר, כדי שהדברים לא יגיעו אלינו משמועה, ופרט לאנשים בודדים איש לא ידע על שם מי נקרא דביר הקטן. הם פשוט רצו לספר זאת לאמו, כלומר לי, בצורה מסודרת.

מאז אותה פגישה אנחנו בקשר משפחתי וחברי. הם מגיעים לאזכרות, להכנסת ספר התורה לזכר דביר, הם עלו למעיין שנקרא על שמו. ביום הזיכרון האחרון סיפרו את סיפורו של דביר שלנו וכהמשך ישיר סיפרו את סיפור המפגש הזה, התחושה שלנו הייתה שיש כאן משהו חדש. יש המשך לדביר.

מסתבר שלאלוקים ישנם הסדרים שלו, והוא החליט לספר לי זאת בצורה לא מסודרת, ובעצם, בדיוק בנקודת השבר שבה הייתי זקוקה למידע הזה.
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 05 פברואר 2017, 18:59

מתנת בר מצווה

זוג תאומים, בנים להורים אמידים מתכננים חגיגת בר מצווה מפוארת כפי שנהוג בשכונתם. ביקור שערכו בארה"ב מספר חדשים לפני כן, מוביל אותם להחלטה לשנות את התכנית. לאחר עשרים וכמה שנים... הם מקבלים 'מתנת בר מצווה' מאוחרת, שמבהירה להם סופית את ערכה הרב של הקרבתם. סיפור על טוב לב, ויתור ונתינה


95460_tumb_750Xauto.jpg
95460_tumb_750Xauto.jpg (65.16 KiB) נצפה 11704 פעמים


סיפורי החל לפני כשלושים שנה והסתיים לפני כשמונה שנים, ובעצם לא יסתיים עד סוף כל הדורות. מיד תבינו מדוע.

אני חצי מזוג תאומים. גדלנו בבית די אמיד. אבי הוא איש מלומד ונשוא פנים ממוצא אנגלו-סכסי, והוא חינך את ילדיו חינוך מלא תוכן וערכים. למרות מצבנו הכלכלי המשופר חיינו בצניעות יחסית לאזור שבו התגוררנו, הידוע כאזור מבוסס.

כחודשיים לפני בר המצווה שלנו נסענו לארצות הברית, ארץ הולדתו של אבי. זה היה כמו טיול בר מצווה שארך שבועיים וחצי. היינו בכל המקומות שרק שמענו עליהם, בפארקים הידועים בעולם, בבית הלבן, במפלי הניאגרה ובכל המקומות שרצינו לבקר בהם.

הבסיס שלנו היה בניו יורק. משם יצאנו לכל הטיולים.

יום אחד ביקש אבי להיפגש עם רב שלמד אתו בימי בחרותו. משרדו היה ממוקם באמפייר סטייט בילדינג, אחד המגדלים הגבוהים בעולם באותם ימים, ולמעשה גם היום. בעצם, איני בטוח שזה היה משרדו. שם נקבעה הפגישה, אולי במשרד של חבר משותף.

הצטרפנו לפגישה, אך מיד כשהגענו לפגישה ראינו את הרב מתכונן לצאת משם.

כשראה את אבי, התנצל ואמר כי לא יוכל לשבת אתנו יותר מחמש דקות, מאחר שהוא חייב לטפל בעניין של פיקוח נפש.

עוד לפני שאבי שאל אותו מה העניין, הוא התנדב לספר, אולי משום שהוא חש אי נעימות מכך שביטל פגישה לאחר שהאנשים הגיעו.

* * *

הוא סיפר על זוג עולים מברית המועצות, חוזרים בתשובה, שבמשך עשר שנים לא היו להם ילדים. הם נאלצו לעבור טיפולים מסובכים, ובסופו של דבר לפני כשנה נולד להם בן ראשון.

לפני שבועיים, כך מספר הרב, התגלה אצל הילד גידול ממאיר. הרופאים בדקו ואמרו שאין לו סיכויים רבים להירפא. הם המליצו על תכנית טיפול רגילה, באמרם שגם היא לא תעזור. כשהלכו ההורים השבורים להתייעץ באופן פרטי, נאמר להם כי ניתן להציל את בנם באמצעות טיפול חדשני ויקר, שעלותו 20,000 דולר.

הם החלו לבדוק מה האפשרויות שלהם והגיעו לעשרת אלפים דולר לכל היותר. כעת חסרים להם עשרת אלפים דולר להציל את הילד שלהם. "אני מוכרח לצאת ולהתדפק על דלתות כמה אנשים, כי אם רוצים להציל אותו צריכים להתחיל בטיפול מחר או מחרתיים לכל היותר".

שמענו את הסיפור. הוא נגע ללבנו מאד, מפני שהרב תיאר את תלאות העלייה שלהם לארץ (מדובר בזמן השלטון הקומוניסטי), את הדרך המופלאה שבה גילו את האמונה, את הקשיים שהיו להם בהבאת הילד הזה, וכעת את השבר הגדול לנוכח מחלתו הקשה.

הרב סיים את סיפורו, התנצל ויצא מהמשרד. יצאנו איתו.

במעלית אני שואל את אבי: "אולי תתרום את הכסף לניתוח של התינוק הזה?"

אבי אומר: "הוצאנו על הטיול הזה הרבה כסף. בעוד חודשיים יהיה אירוע בר המצווה שלכם, ואז נצטרך להוציא עוד יותר כסף. איני חושב שאוכל לשלם כעת סכום כזה".

אמרתי לו: "ואם אוותר על חגיגת בר המצווה שלי ואחגוג בבית?"

אבי הביט בי ושאל: "אתה מבין מה משמעות הדבר?"

ודאי שהבנתי. באזור שלנו היו משפחות מבוססות שנהגו לערוך שמחות מושקעות מאד. למעשה, הייתה מעין תחרות בין עורכי השמחות איזו שמחה תהיה יותר מושקעת (במחשבה שנייה, מדוע אני כל כך מתאמץ לתאר? האמת שזה היה בדיוק כמו היום).

אמרתי לו: "אני מוותר על החגיגה, העיקר שהילד הזה יינצל".

"אבל אתה צריך לשאול רשות גם את אחיך", ציין אבי, "אינך יכול לוותר בשמו".

כבר הגענו למטה, ניגשתי לאחי והסתודדתי אתו. הוא הסכים במהירות, ללא היסוס. גם ללבו נגע הסיפור.

ניגשנו לאבא ואמרנו לו שאנו מוותרים על חגיגת בר המצווה שלנו ורוצים שיתרום את הכסף לילד החולה.

הרב כבר התקרב למונית שתיקח אותו משם, ואז אבי קרא לו והודיע כי אינו צריך לנסוע לשום מקום. הוא ירשום לו המחאה על סך 10,000 דולר, והניתוח יוכל להתבצע.

הרב התרגש מאד. חזרנו למשרד בקומה השבעים ומשהו וישבנו שם שעה ארוכה, שבסיומה רשם אבי המחאה והעביר אותה לידי הרב.

* * *

חזרנו הביתה. לא התחרטנו לרגע על ההחלטה. סיפרנו לחברינו שנחגוג את בר המצווה בבית וכמובן בשבת בבית הכנסת עם קידוש רגיל. בתחילה הם הסתכלו עלינו קצת עקום, אך כשהסברנו שתרמנו את הכסף לילד חולה בארצות הברית, איש לא ביקר אותנו על כך. להפך, ראינו מבטי הערכה רבים.

בר המצווה הגיע, הכנו את המסיבה בחצר הבית שלנו, ערכנו שולחנות, הזמנו משפחה וחברים, קרובים ומכרים. את האוכל בישלנו בבית. הייתה זו סעודת בר מצווה שמחה מאד, גם אם לא מפוארת. גילינו שבתקציב פעוט ניתן לערוך שמחה מכובדת ושאנשים נהנים מאד מאוכל ביתי, בעיקר כשניתן לשלב נגינה באורגן ואפילו שירה של בני משפחתנו, שמצטיינת מאד במוזיקה.

באמצע בר המצווה מגיע אורח שכלל לא הוזמן. חברו של אבי, הרב מניו יורק.

הוא הגיע עם מתנה דקה וארוכה, ולאחר קבלת הפנים שעשינו לו מבלי שאיש סביב מבין מי הוא, הוא ניגש אל שולחן הכבוד וביקש לדבר.

הוא הציג את עצמו ולאחר מכן סיפר לנוכחים מדוע בר המצווה הזו מתנהלת בבית ולא באולם כמקובל. הוא תיאר בצורה מאד יפה ומחמיאה כיצד ראה אותנו מסתודדים ואיך הדבר הגיע מצדנו, ללא לחץ מצד ההורים. לאחר מכן אמר שיש ארגון באמריקה העוסק במעשים טובים, ובכל שנה בוחר בסיפור שהוא בבחינת "המעשה הטוב של השנה".

הרב סיפר שהוריו של הילד החליטו לכתוב את הסיפור על שני ילדים מישראל שהחליטו לוותר על מסיבת בר המצווה שלהם לטובת ילד חולה. לפני שבועיים נבחר המעשה שלנו למעשה הטוב ביותר של אותו ארגון. הוא קרע את המעטפה, הוציא תעודה גדולה ממוסגרת עם כיתוב באנגלית המכריז על אחי ועליי כ"עושי המעשה הטוב של השנה".

אני רוצה לומר שקיבלנו הרבה מתנות, אך הייתה זו באמת מתנה מיוחדת. בכלל, הסיפור הזה גרם לבר המצווה להיות המיוחדת ביותר מכל אלו שהיו באותה שנה באזור שלנו.

אך המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו היא הדברים שאמר הרב לאחר מכן. הוא בישר לכולם שהטיפול הצליח וכי הילד החולה הולך ומבריא. קשה לי לחשוב על מתנה גדולה מזו.

עשרים ושתיים שנה מאוחר יותר, לפני כשמונה שנים, ערכתי בר מצווה לבני בכורי.

הייתה זו חגיגה גדולה. לא ציפיתי שיוותר עליה, משום שזה לא היה במקום. שלא כמוני, הוא לא עמד מול סיפור אנושי שהצדיק ויתור כזה. מצפוני היה רגוע, שכן תרמתי סכומים נאים לכמה ארגוני חסד וערכתי את בר המצווה.

אבי, שכבר היה די מבוגר, ישב במזרח, וכולנו העלינו זיכרונות מבר המצווה המיוחדת שנערכה לנו.

לפתע נכנס לאולם רב מבוגר, שמיד זיהינו כידידו של אבי, ואתו איש צעיר שנראה כנכדו.

הוא ניגש לשולחן הכבוד, חיבק את אבי ולאחר מכן אמר לי: "הבאתי לך מתנה גדולה יותר מזו שהבאתי לך בבר המצווה שלך".

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מה פתאום שאקבל מתנה בבר המצווה של בני?

הוא נוטל את המיקרופון, משתיק את התזמורת ומבקש לספר סיפור.

* * *

שוב הוא מספר לנוכחים, שרק מעטים מהם ידעו, כל מה שקרה לפני עשרים שנה, כשאחי ואני ויתרנו על מסיבת בר מצווה מפוארת לטובת ילד חולה.

הוא גם סיפר שנבחרנו לעושי המעשה הטוב של אותה שנה על ידי אותו ארגון.

ואז הוא אמר: "בבר המצווה הבאתי לכם כמתנה את התעודה על המעשה הטוב שעשיתם. בבר המצווה של בנך החלטתי להביא את המעשה עצמו. הנה הוא". הוא הציג את האיש הצעיר שעמד לצדו: "הוא התינוק שהצלתם על ידי אותו ויתור. כבר זמן רב הוא מבקש להודות לכם על חלקכם בהצלתו, והחלטתי שבר המצווה של בנך יהיה הזמן הטוב ביותר לעשות זאת".

איני יכול לתאר מה קרה שם. אחי ואני בכינו כמו ילדים קטנים. גם אבי האריסטוקרט, שמעולם לא ראיתיו בוכה, רעד מבכי. צילומי הווידאו שראיתי לאחר המסיבה גילו לי שרבים מהנוכחים בכו אף הם. לא היה פשוט לראות את התינוק החולה, שרק היה בדמיון שלך, עומד מולך כאיש צעיר ונשוי - כך הסתבר לנו - ואב לשני ילדים. מעבר למתנה, הייתה כאן העצמה למעשה הקטן שעשינו אז. פתאום הבנו את משמעותו. פתאום קלטנו מה עשינו, והיה זה רגע כל כך מפחיד בעוצמתו, כל כך קשה להבנה, עד כמה צעד קטן של ילד שעוד לא קיבל עליו עול תורה ומצוות יכול להציל עולם ומלואו.

כתבתי שהסיפור הסתיים לפני שמונה שנים, אך בעצם לא יסתיים לעולם. כעת אולי תבין מדוע. אמנם פגשתי את האיש לפני שמונה שנים, אך המשפחה שהקים, שבינתיים כבר גדלה, והמשפחות שיקימו ילדיו, הופכים את הספור שלנו לסיפור ללא סוף, כמו המעשה הטוב שיימשך עד סוף כל הדורות.
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 05 פברואר 2017, 19:00

מי אוהב את השב"כ?

המספר, איש אמיד, שמוצא את פרנסתו ברווח. אך אליה וקוץ בה. עבודתו מסתכמת בארבעה חדשים בקיץ, בכל שאר ימות השנה, הוא לא ממש מועסק, או במילים פחות נעימות – מובטל. כשהוא נשאל פעם על ידי בתו הקטנה "במה אתה עובד" נפלט לו, ספק בטעות ספק בצחוק: "בשב"כ". אתם מוזמנים לקרא מה המשפט הזה עשה לחייו...


96431_tumb_750Xauto.jpg
96431_tumb_750Xauto.jpg (56.74 KiB) נצפה 9192 פעמים


אני בשנות השישים לחיי. למשפחתי יש עסק שאפשר לקרוא לו מצליח, והוא מפרנס את כל משפחתנו ברווח. בעיות פרנסה אין לי, ברוך ה'.

מדוע התבטאתי "אפשר לקרוא לו מצליח"? משום שאולי מבחינה כלכלית הוא מצליח, אך הבעיה בו שבמשך השנה אין בו עבודה.

העסק הזה עובד כמאה יום בשנה בתחום המזון, ובשאר ימות השנה הוא סגור. מאת הימים הללו מפרנסים כמה משפחות ברווח גדול, ובשאר ימות השנה הוא אינו פועל. זה אומר שהייתי מובטל כמאתיים ושישים יום בשנה, למעט שבתות וחגים.

היה לי שיעור יומי וחברותא בערב, ובשאר הזמן עשיתי משהו אחד קבוע: חיפשתי עבודה.

חיפשתי, זה לא אומר שגם מצאתי.

ומדוע לא מצאתי? בתחילה חשבתי שאין לי מזל, שלא מצאתי את המקום המתאים או שאני טיפוס המתקשה להתאים את עצמו, אך היום, לאחר שנים של חיפושים, הבנתי כי התשובה היא בשתי מילים: "קללת הכסף".

אחרי שאני משווה את הכסף שאני מרוויח במאת הימים, כל עבודה נראית לי כמו ניצול.

כשהבנתי זאת חשבתי להתנדב, אך מסתבר שאין הרבה מקומות שמוכנים לקבל אדם בריא ונורמלי בהתנדבות. אולי אינך מאמין אך בדקתי זאת לעומק.

כך או כך, במשך שנים הייתי בלי עבודה, לא בשירות הציבורי ולא בשירות הפרטי. הייתי פשוט מובטל.

בניגוד למובטלים ורע להם, אני הייתי מובטל וטוב לי. כסף לא היה חסר, ומשום מה בתחילת הדרך לא העיקה עליי העובדה שאין לי עבודה.

כל זאת, עד לרגע שהבת שלי גדלה מעט ושאלה אותי בתמימות: "אבא, במה אתה עובד?"

* * *

האמת, לא התכוננתי לשאלה הזו.

בלי לחשוב פעמיים אמרתי לה: "אני עובד בשב"כ".

למה אמרתי את זה? אין לי מושג. זה פשוט נפלט לי כבדיחה.

"בשבת?" היא שאלה.

"לא, בשב"כ. תשאלי את אמא מה זה שב"כ".

היא הלכה, שאלה את אמה, ואשתי בלי להתבלבל הסבירה לה עד כמה שהיא מסוגלת להבין מהו השב"כ.

שכחנו מכל העניין.

באחד הימים המנהלת מזמינה אותי למשרד. חשבתי מה כבר עשתה הבת שלי. המנהלת אומרת לי: "תראה, יש לנו בעיה עם האבטחה. נכון, יש לנו מאבטחת, אבל מדובר בסטודנטית שעסוקה כל היום בספרים ובמחברות, היא לא ממש שומרת. ניסיתי להחליף אותה, אבל בעירייה אין עם מי לדבר. אני מבקשת ממך לעשות עם הקשרים שלך מה שניתן, להוסיף אבטחה או להחליף לפחות את המאבטחת הקיימת".

"רגע", אני אומר לה, "מדוע קראת לי?"

"נו, באמת", היא עונה, "אתה יודע בדיוק מדוע".

"לא, אין לי מושג".

ואז המנהלת אומרת: "מסתבר שמילדים אי אפשר להסתיר סודות. הילדה שלך סיפרה למורה שאתה עובד בשב"כ".

חשבתי שאני מתעלף. "ככה היא אמרה?"

"מה לעשות?" אמרה המנהלת, "תשמע, הדברים שמורים אצל המחנכת ואצלי. הזהרתי אותה שלא לדבר על כך, אבל קח בחשבון שאתה צריך להזהיר את הבת שלך".

"תשמעי, אני חושב שהבת שלי דיברה סתם".

היא צחקה צחוק גדול ואמרה: "אינני מתכוונת להתווכח איתך. אם היית מאשר לי שאתה מהשב"כ הייתי חושדת שאולי זה לא נכון. כעת אני בטוחה. עזוב. סיפרתי לך משהו. תעשה מה שאתה יכול בתור אזרח, טוב? לא נכנסתי לך לסודות".

יצאתי משם, מבולבל. שעתיים עם עצמי גרמו לי להבין שאין לי הרבה מה לעשות בעניין. איש לא יאמין לי שאיני קשור לשב"כ, ואם כך נגזר, מה רע? לפחות הבת שלי לא תחשוב שאני מובטל.

ועדיין היה העניין הזה של המאבטחת. הרמתי טלפון לידיד שלי בעירייה. אמרתי לו: "אל תשאל למה, אני פשוט חייב טובה לבית הספר. יש להם בעיות עם המאבטחת, אולי אתה מארגן החלפה?"

הוא חוזר אליי תוך שעתיים: "סגור. ממחר היא לא שם, אני מעביר אותה לבית ספר אחר בצד השני של העיר, שתקרא שם את הספרים והמחברות. אני מביא לך מאבטחת שהולכת לסרוק כל ילדה בנפרד. תהיה רגוע, רק אל תשכח שאתה חייב לי".

* * *

למחרת הבת שלי מביאה מכתב מהמנהלת עם עציץ קטן, מעין תעודת הוקרה לידיד בית הספר על שירותו המהיר והנפלא שתרם לביטחון בית הספר.

אם היו לי מחשבות להתקשר אל המנהלת ולהסביר לה שהכול החל באיזושהי התבטאות סתמית שלי, אחרי שראיתי את מבטה המעריץ של בתי גנזתי את הרעיון.

לא ידעתי שיחד עם הרעיון גנזתי את כל חיי הקודמים.

מה מסתבר? המנהלת אכן הזהירה את המורה שלא לדבר על עבודתי בשב"כ. כנראה היא הזהירה אותה כל כך טוב, שתוך רבע שעה שכולן בחדר המורות ידע שאני שבכני"ק, ומשם לבעלים, לכוללים, למקומות העבודה...

מכיוון שגם שם הדברים עברו מפה לאוזן תוך אזהרות חמורות שלא לספר על כך, כל השכונה ידעה תוך מספר ימים על העיסוק שלי, וכבר נמצאו חכמים שאמרו: "אני חשדתי כבר מזמן", וטיפשים שאמרו: "איך לא קישרתי בין העובדה שהבן אדם כביכול בחו"ל מאה ימים בשנה ואין לו שום עבודה מוצהרת, לבין זה שהוא חייב להיות בשב"כ?"...

אני מוכרח לציין שהיחס כלפיי וכלפי ילדיי השתדרג. קודם כל, איש לא התחיל יותר עם הילדים שלי. זה פשוט לא קרה. הייתי צריך רק לשים לב שהילדים שלי לא יעשו עוולות לאחרים, כי גם אם היו עושים, איש לא היה מעז אפילו להעיר על כך.

פרט לכך שאיש לא התחיל איתי - ותאמין לי, ניסיתי, בניתי קומה שלמה על הגג אפילו בלי לשאול שכן אחד - איש לא דיבר ואפילו לא הלשין מטלפון ציבורי למוקד 106. אתה יודע, הרי אלה מהשב"כ מאזינים להכל, ולמה שמישהו יסבך את המשפחה שלו?

עם זאת, בבית הכנסת דווקא התקרבו אליי כדי לשמוע כל מה שקורה, ואכן בכל אירוע בטחוני היו מדברים לידי, ואני שותק, פשוט משום שמעולם לא התעניינתי בזה. הם היו מניחים הנחות ביטחוניות, ואני הייתי מהנהן כאילו אין לי מושג, ובאמת לא היה לי שום מושג. בלית ברירה התחלתי לקרוא את העיתונים והשבועונים, והתחלתי להתבטא מילה כאן מילה שם. מישהו היה אומר שאירוע זה או אחר נעשה על ידי מחתרת יהודית, ואני הייתי אומר: "זה לא מדויק" ופולט כל מיני אמירות סתומות ובלתי חכמות, שהתפרשו אצל בני שיחי כצופן רב משמעות.

הם היו מציגים את דעותיהם, ועל פי תגובותיי הקצרות היו מחליטים אם עלו על סוד בטחוני או לא. זה שעשע אותי.

* * *

היה אירוע שממש חיזק את מעמדי, כאשר בשכונה היו גניבות מצד ערבים. הגיעו אליי לא פחות מראשי הקהילה ואמרו לי: "זה צריך להיפסק, אתה חייב לעשות מה שניתן".

לא היתה לי ברירה. עשיתי כל מה שאני יכול, שזה לחשוב מה אני יכול לעשות. כינסתי אותם והוריתי על הקמת "משמר השכונה". הם שאלו אם יהיה לזה גיבוי. אני אמרתי שכן, ואף נקבתי בשמו של מפקד בכיר במשטרה, תוך שאני מזהיר אותם שלא יעזו לספר שאני שלחתי אותם. "הוא לא יודע עליי כלום", אמרתי. זו הייתה האמת.

הם נפגשו אתו, קיבלו גיבוי, ארגנו מהתושבים כסף (הם לחשו באזניהם שאני עומד מאחורי היוזמה, וזה כבר פתח את הכיסים). משמר השכונה הוקם. הם הציעו לי לעמוד בראשו, והמבט שבעיניי הבהיר להם שהם לא חשבו לרגע לפני שהציעו. כשפנו ללכת, שמעתי מישהו נוזף בחברו: "אמרתי לך שזה לא מתאים, הוא בכלל מסתכן שפעל בנושא, אינך מבין?"

* * *

זה היה הרגע שבו הבנתי שהסתבכתי. פשוט נכנסתי לדרך ללא מוצא. ידעתי שדברים כאלה מתגלים בסופו של דבר, ולא יכולתי לדמיין כיצד אוכל לעמוד מול ילדיי כאשר האמת תתגלה. המחשבה על כך הביאה אותי לחרדות גדולות ועמוקות. הייתי מתעורר בלילה, שטוף זיעה, מדמיין איך עוצרים אותי על התחזות ומפרסמים בעיתונים איך מובטל הציג עצמו במשך שנים כאיש שב"כ. ידעתי היטב שלא יוכלו לעשות לי כלום, מפני שמעולם לא הצגתי עצמי כאיש שב"כ. אנשים עשו זאת בשבילי, ואני הכחשתי בכל פעם שהדברים נאמרו לי ישירות, מה שחיזק את תדמיתי כאיש שב"כ...

לא פחדתי שאיענש או אשפט על כך. חששתי רק מהפרסום, שאחריו אראה את מבטי הבוז של שכניי ושל חבריי. אוכל לזעוק כמה שארצה שמעולם לא שמעו ממני שאני איש שב"כ, אבל הם כלל לא יתעמתו אתי על כך, אלא פשוט יבוזו לי.

יותר מכל הפחיד אותי המבט המאוכזב של ילדיי.

אחרי תקופה ארוכה של חרדות החלטתי לעשות מעשה.

לא תאמין, פשוט הלכתי לעבוד. כמורה. אמנם לא היה לי קל, כי בתחילה אנשים חששו לקבל איש שב"כ כמורה, אך מצאתי בית ספר שהמנהל שלו לא ידע דבר, וכשידע, זה היה מספר חודשים אחרי קבלתי לשם. הייתי מורה מוצלח, ולא הייתה לו שום סיבה לפטר אותי בשל כך שהייתי בעבר בשב"כ, מה עוד שהכחשתי זאת ("נו, באמת", הוא אמר, "לא חשבתי שתאשר את זה...").

גיליתי שכמורה אני מצליח מאד ונהנה מאד. אמנם בתחילה עשיתי זאת כמי שכפאו שד, אבל בהמשך התאהבתי במשרה הזו..

גם בבית הספר הסתובבו שמועות, שאת נושא המשמעת למדתי במקומות שיודעים להקנות משמעת ומעניין מה השיטות שלי כשילד לא בדיוק הולך בתלם, וודאי אני יודע מה עושים, פועלים וחושבים התלמידים שלי - אבל בתכל'ס, השכונה התרגלה לראות אותי עם תיק של מורה, הולך כל יום בשבע וחצי וחוזר בארבע.

יום אחד סיפרה לי בתי, שהבנות בכיתה אמרו לה שאביה כבר אינו עובד בשב"כ, והיא אמרה להם שהיא יודעת זאת כבר מלפניהם, היא סיפרה להן שאני מורה בבית ספר ושנמאס לי מכל השב"כ הזה. האמת היא, שמעולם לא אמרתי לה שנמאס לי, אבל ילדים אומרים כל מיני דברים כדי שאבא שלהם יצטייר טוב.

במציאות, ירדו ממני. אמנם מדי פעם מבררים אם אוכל להפעיל קשרים בנושא זה או אחר, ואני מעמיד פני תם ולא מבין מדוע באים אליי, ואחר כך אומר: "תנו לי לנסות". אני מנסה ולפעמים מצליח, וכשאין לי מה לעשות אני נוקט בשיטת "שב ועל תעשה", ומגלה שדברים בדרך כלל מסתדרים לבד, בלי שאעשה כלום, ושוב כולם מייחסים זאת לי, מה שמזכיר לי שיטות של כל מיני מתחזים כעושי ניסים. ההבדל ביני וביניהם הוא, שאני מעולם לא הכרזתי על עצמי דבר וגם לא לקחתי פרוטה בעבור "שרותיי".

* * *

עברו שנים רבות מאז. כבר חיתנתי את רוב ילדיי, אני עדיין מחנך ועומד לצאת לפנסיה. איש כבר אינו מזכיר את עבודתי בשב"כ, אך עם זאת, דומני שאיש לא שכח זאת. אני יודע שבכל שידוכי ילדיי הזכירו את העובדה הזו, ותתפלא, זה לא הזיק, אולי אפילו סייע.

אני מוצא מוסר השכל רב מהסיפור שלי. בעיקר "המוות והחיים ביד הלשון". בן אדם אומר בצחוק מילה לבתו, ותראה איך המילה הזו משנה חיים.

הדבר השני הוא, עד כמה אי שקט נגרם לאדם שתדמיתו רחוקה מהאמת שלו. הפחד מחשיפת האמת גורמת לו לחשוש ולחיות באי שקט. כיום אני מבין את אלה שאוסרים להספיד אותם. אני חושב שהם פוחדים שבשמיים יצחקו להם על ההבדל בין ההספד לבין מציאות חייהם. המעניין הוא, שאלה שאוסרים להספידם הם דווקא כאלה שההספד אודותיהם תואם לאמת, אז מה נאמר אנו?

כמו כן, אני חייב לציין את יד ההשגחה בחיי.

אם לא הייתי פולט את המילה המיותרת הזו, ייתכן שהייתי נשאר מובטל כל חיי. לכן אם תשאל אותי את השאלה "מי אוהב את השב"כ?" התשובה היא "אני".

כי מבלי שאפילו התכוון, הוא שינה את חיי.
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי קלונימוס הזקן » 05 פברואר 2017, 19:02

מאיר עיני ישראל

"ועיני ישראל כבדו": לכל מחלה יש את הסיפור שלה ולמרבה הצער, סיפורים על מחלות ישנם בשפע. אך הסיפור הבא הוא שונה ומפתיע ובהחלט מצדיק את הופעתו ב"אנשים מספרים". מחלתו של ילד בן שנתיים וחצי, מובילה את הוריו לדרך חתחתים גדושת גילויים אודות מצבם הם. סיפור על "פוקח עיוורים", תרתי משמע, המביאה מזור לבעיות


97320_tumb_750Xauto.jpg
97320_tumb_750Xauto.jpg (85.71 KiB) נצפה 9191 פעמים


אני אב לתשעה ילדים. במשך השנים הייתי שומע מבני משפחתי ומחבריי סיפורים על מחלות, על אשפוזים וכדומה, ולי, בחסדי ה', מעולם לא היה מה לספר. לא אני ולא בני משפחתי היינו בבתי חולים, פרט לנסיבות משמחות כמו הולדת הילדים.

כשזה הגיע אליי – זה היה במפתיע ובעוצמה.

אין זה סיפור שגרתי של מחלה שהתרפאה או לא. הסיפור שלי הוא משהו שאינו מתרחש כמעט, וכל מי שיודע אודותיו אומר לי: "אתה חייב לכתוב זאת ולעשות 'פרסומי ניסא' לנס שלך".

היה זה לפני שלוש שנים. ילדי בן השנתיים החל לגלות סימני חולי ואפתיה. הלכנו לרופא ילדים, והוא קבע שמדובר בווירוס.

חודש חלף, הווירוס לא ממש עבר וסימני האפתיה החמירו. שוב פנינו לרופא, והוא טען שכנראה מדובר בווירוס נדיר המחולל מחלה שנמשכת יותר מחודש.

לאחר זמן מה הבחנתי שהילד פוזל מעט. שוב ביקרנו אצל רופא הילדים, והוא אמר שאולי אני פוזל. הילד רואה שש-שש.

היינו עקשנים והלכנו לרופא עיניים. הוא אמר שהילד אכן פוזל קצת וכדאי שבעתיד נדאג שירכיב משקפיים, אבל זה לא הכרחי כרגע.

לנו זה דווקא כן היה הכרחי, לאו דווקא בגלל הפזילה, אלא בגלל החיבור עם סימני הווירוס והאפתיה של הילד. חשנו שהוא דועך ומתרחק מאתנו, והפזילה עשתה את ההתרחקות הזו מפחידה יותר.

בשלב זה לקחתי את העניינים לידיים, אולי בגלל שקיבלתי אישור שאיני פוזל. אמרתי לאשתי שאני הולך לרופא העיניים המומחה ביותר.

קבענו תור לרופא עיניים מפורסם מאד. הוא ראה את הילד ואמר לי: "אני רוצה לבדוק אם יש לו לחץ בעיניים".

הוא בדק, ואז החלה ההיסטריה.

ועוד איך היה לחץ בעיניים - לחץ של 30. למי שמבין בכך, מדובר בלחץ פי עשר מהרצוי. כמו כן, התברר שהלחץ נובע בשל איזהו גוש מכיוון המוח!

גוש מכיוון המוח... אתה לא צריך להיות גאון כדי להבין מה המשמעות.

החלו בדיקות אינטנסיביות. הרופאים התלבטו בין גידול במוח, גידול בעין או באף, בצקת מוחית שיושבת על העין, ועוד הערכות שרק הוכיחו דבר אחד – אין להם שמץ מושג מה קורה לילד שלנו.

ואז הציג אחד הרופאים אפשרות, שאולי הילד סובל מכמה בעיות במקביל, ושאולי הבצקת במוח היא תורשתית.

"תורשתית?" שאלנו.

"כן", אמר לנו, "אחד לעשרים מיליון אנשים סובל מבצקת מוחית תורשתית. כדאי שנבדוק זאת. אתה ואשתך צריכים להיבדק, ואם לשניכם ישנה הבעיה הזו, הנה גילינו מה הבעיה של הילד".

אף שרופא העיניים אמר לי שאלה שטויות והבלים, אמרתי לו כי איני רוצה להסתבך ואלך להיבדק, אפילו כדי לשלול את ניסיון האבחנה ולגרום לרופאים לחפש באופן יסודי יותר.

הלכנו למכון מיוחד ולבדיקה די מסובכת. אני נבדקתי ראשון ולאחר מכן אשתי. האבחנה הייתה שלילית. אין לנו בצקת מוחית.

לפתע הרופא שואל אותי כבדרך אגב: "תגיד, בגלאוקומה שלך אתה מטפל?"

ואני אומר: "גלואוקו-מה?"

"אני רואה שיש לך בעיה בעין שנקראת גלואקומה", הסביר הרופא. "כדי לדעת מה מידת חומרתה עליך לערוך בדיקת שדה ראייה".

זהו. הוא לא סיפר לי שהמחלה הזו כלל אינה פשוטה ועלולה להביא לעיוורון. הוא רק אמר שלא אשכח לערוך בדיקת שדה ראייה. תודו שזה לא נשמע קריטי, אלא משהו כמו הגדלת הצילינדר במשקפיים, שממילא יש לי.

* * *

חזרנו לבית החולים. הבאנו את תוצאות הבדיקה, המאשרות כי אין לנו בעיה תורשתית של בצקת מוחית. הרופא לא טרח לציין שגילה אצל האבא גלאוקומה, שהרי מדובר עכשיו בילדי ולא בי...

והילד שלי ממשיך לדעוך ולהתרחק, ועוד עושה זאת בפזילה.

הבדיקות נמשכות. נשלחנו עם הילד לרופא עיניים מפורסם כדי לערוך שתי בדיקות שעדיין לא נעשו: האחת - לנסות לגלות את סיבת הלחץ התוך-עיני; השנייה - בדיקת שדה ראייה.

שתי הבדיקות נקבעו לאותו היום במרחק מספר שעות זו מזו.

חשבתי שיהיה נכון אם אנסה לקרב ביניהן, מפני ששתי הבדיקות התקיימו באותו מקום וחבל לנסוע פעמיים.

התקשרתי למרפאה וביקשתי מהמזכירה לנסות לאחר את הבדיקה הראשונה או להקדים את הבדיקה השנייה.

היא מביטה ביומן ושואלת: "למי הבדיקות?"

"לבן שלי".

"בן כמה הוא?" היא מבררת.

"בן שנתיים וחצי", אני עונה.

"תגיד, אתה נורמלי?" היא שואלת.

אני אומר לה: "גברת, לא מדברים ככה לבני אדם. את מזכירה במרפאה מכובדת, מדוע את מדברת אליי ככה?"

היא מתנצלת: "סליחה, זה נפלט לי, אבל אתה לא הולך לעשות שום בדיקת שדה ראייה לילד בן שנתיים וחצי".

התרגזתי. "סליחה, גברת, את בסך הכל מזכירה. מי ששלח אותי הוא רופא רציני. אין לך שום סמכות להחליט אם הילד שלי יעבור את הבדיקה הזו או לא".

בתגובה, היא צוחקת בקול.

ממש נפגעתי. חשבתי בלבי שעליי להתלונן עליה בפני הממונים.

ואז היא אומרת: "תקשיב לי ותבין מדוע אני צוחקת ומדוע אבטל את התור לבדיקת שדה ראייה לבן שלך - ולא תתרגז".

"אני מקשיב".

"אתה בכלל יודע מהי בדיקת שדה ראייה?" היא שואלת.

"זה נראה לי כמו צילינדר, עם הסרגל, שרואים את המרחק בין האישונים וכל זה".

"אז זהו, שלא", היא אומרת. "בבדיקת שדה הראייה מוקרנות נקודות אור על מסך כדי לבדוק את הרגישות לאור של אזורים שונים בשדה הראייה. הנבדק מתבקש ללחוץ על כפתור המונח בידו בכל פעם שהוא רואה נקודת אור המוקרנת על המסך. במהלך הבדיקה נקודות האור הופכות חלשות יותר ויותר, עד שהנבדק אינו מבחין בהן. בדרך זו המכשיר מסוגל לחשב מהי עצמת האור המינימלית שהנבדק מסוגל לזהות בכל אזור של שדה הראייה. בדיקה זו מבוצעת בנפרד בכל עין. מרבית חולי הגלאוקומה נרתעים מביצוע בדיקת שדה ראייה. הבדיקה ממושכת, משעממת, מעייפת ודורשת ריכוז רב...להמשיך?" שואלת המזכירה.

עכשיו גם אני צחקתי. "לא, אין צורך להמשיך. אין סיכוי שילד בן שנתיים יעבור את הבדיקה הזו", אני אומר.

"לא רק בן שנתיים", היא אומרת, "בגלל הקושי, פשוט לא מבצעים אותה לפני מגיל 9, כעת אתה מבין למה צחקתי ולמה אני מבטלת את הבדיקה הזו?"

זיכרון לא ישן החל לנצנץ בי. "יש לי רעיון", אני אומר, "לפני ארבעה חודשים אמר לי רופא לערוך לעצמי בדיקת שדה ראייה. אולי תרשמי את השם שלי במקום של בני?"

"אין שום בעיה", היא אומרת. "אבל שיהיה ברור אני לא אוכל להזיז את הבדיקות. אתה תצטרך לבוא פעמיים".

* * *

הגעתי לבדיקת שדה הראייה. היא באמת הייתה קשה, מתסכלת וכמעט בלתי אפשרית אפילו לאדם מעל גיל 30, כמוני. בסיומה אומר הרופא: "תקשיב לי טוב, אתה הולך מיד לבית חולים. יש לך גלאוקומה קשה".

"כן", אמרתי, "כבר אמרו לי שיש לי גלאוקומה".

"מתי אמרו לך?" הוא שואל.

"לפני ארבעה חודשים".

"ומה עשית אחרי שאמרו לך זאת?" קולו היה נוקב.

"בינתיים כלום", אמרתי.

"אתה נורמלי?"

"המזכירה שלך כבר שאלה אותי את השאלה הזו".

"אז אני גם אענה לך. אתה לא. אם יש לך גלאוקומה קשה ואתה מחכה יום אחד, זה אומר שאתה לא מאוזן. אם אתה מחכה ארבעה חודשים - מה זה אומר עליך?"

"מהי גלאוקומה?" אני שואל.

הוא מסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. "תגיד, אתה צוחק עליי?"

"אני לא", התגוננתי, "הרופא אמר לי שאין לי בעיה תורשתית והוסיף שיש לי גלאוקומה ושאני צריך לערוך בדיקת שדה ראייה, חשבתי שזו בעיה של צילינדר או משהו כזה".

ואז הוא אומר לי: "תקשיב לי, אדוני. צר לי לבשר לך, אבל את הראייה בעין הימנית שלך כנראה כבר איבדת. אם אינך רוצה להתעוור לחלוטין, טוס מיד לטפל בעניין. כשאני אומר טוס, נראה לי שזה בדיוק מה שאתה הולך לעשות, כי את העיניים שלך יוכלו כנראה להציל רק בחוץ לארץ. אתה טס לשם כמה שיותר מהר".

* * *

בהמלצת הרב פירר נשלחתי לטיפול דחוף בארצות הברית, ומכאן ואילך פתחתי במרוץ להצלת ראייתי.

לבדיקה השנייה שנערכה באותו יום בקשר ללחץ התוך-עיני של הילד, הוא הגיע בליווי אשתי, אני כבר הייתי עסוק באריזה לקראת הטיסה.

הבדיקה של הילד הוכיחה שמדובר בלחץ ויראלי די פשוט, המוכר ברפואה ואינו מסוכן, ולאחר טיפול מתאים בני חזר לעצמו, וגם הפזילה נעלמה לחלוטין.

ואילו אני התחלתי בתהליך שארך כשנתיים וחצי, ובסופו אני עומד היום במצב, שבחסדי שמיים עיני האחת ניצלה רגע לפני עיוורון, ובעין השנייה יש האטה משמעותית בהתפתחות הגלאוקומה.

אם נסכם את הסיפור ואת החסד המופלא שעשה עמי הבורא - הקב"ה פשוט האיר את עיניי.

מלכתחילה הייתי קצת עיוור. לא חשתי שאני מתקדם בצעדי ענק לאבד את ראייתי לחלוטין.

בורא עולם שלח וירוס לילדי בן השנתיים, שבלבל לגמרי את הרופאים. הבלבול גרם להם להניח שמדובר במשהו תורשתי.

זה הכניס אותי לתמונה, כדי שאלך להיבדק. הבדיקה שללה אמנם את הבצקת המוחית התורשתית, אך גילתה שיש לי גלאוקומה.

ועדיין הייתי עיוור, כי לא ידעתי מהי גלאוקומה.

בורא עולם לא הניח לי. הוא שלח דרך הבן שלי "בדיקת שדה ראייה", שלא הייתה ולא יכולה היתה להתאים לו. הבדיקה הועברה אליי, כי מלכתחילה הייתה מיועדת לי. ברגע האחרון הוסבר לי שהבן אינו יכול לעבור את הבדיקה ורק אז נזכרתי פתאום שגם אני צריך לעבור אותה. עוד "מקרה" במרכאות.

כשעברתי את הבדיקה הפסקתי אמנם להיות עיוור, אך גיליתי שאם לא אעשה משהו אהיה באמת עיוור. הבדיקה הזו פקחה את עיניי וגרמה לי להתחיל את המירוץ בן השנתיים וחצי, שהציל את ראייתי.

ואם תרצה שם לסיפור? יש לי מן המוכן. שמי הוא ישראל. שם בני הוא מאיר. שם הסיפור: מאיר עיני ישראל.

* * *

הערת המחבר: סיפור זה ארע לאברך ת"ח, העוסק רבות בצדקה וחסד. מאותם אברכים יקרים המכתתים רגליהם בבתי כנסיות לערוך מגביות לנזקקי קופת העיר. אין ספק שזכות הצדקה עמדה לו להציל את מאור עינו.
סמל אישי של המשתמש
קלונימוס הזקן
 
הודעות: 1029
הצטרף: 09 אוקטובר 2016, 13:12
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

הקודם

חזור אל חרדים לדעת

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: moshe chaim, RUSHL, אבן הפינה, אני פה, גאליציינער, טהרנו, טריסקער, ירושלים של מעלה, רביזון, שיך ו־116 אורחים